נאום בנט באו"ם הוכיח: היורש של נתניהו עדיין רואה עצמו כמי שחוסה בצלו

ראש הממשלה נפתלי בנט בעצרת האו"ם: "איראן חצתה את כל הקווים האדומים" (צילום: רויטרס)

ויש עוד רעיונות לבתי השיר, אם עד אז לא יגישו את הגפילטע החגיגי. למען האמת ההיסטורית, יש לציין כי האולם אכן היה כמעט ריק מסיבה טכנית גרידא, והיא כי ראש ממשלת ישראל בא לנאום לקראת סיום העצרת, כאשר רוב המנהיגים סיימו את מסעם השנתי לניו יורק וחזרו למדינותיהם. כל שאר הפאשלות רשומות על שמו של בנט בלבד. שלו ושל יועציו, אם וכאשר נטלו חלק בהכנת הנאום ובתדרוכים הנלווים אליו.

כאמור, האולם היה כמעט ריק, והנאום של בנט לא שודר הפעם בשידור חי ב־CNN, אך סביר להניח כי צופה אחד דרוך ביותר ראה, שמע והקשיב לכל מילה מההתחלה ועד הסוף. בנימין נתניהו שמו. הוא, כמובן, תכנן לחגוג על נאום בנט. פיצוי חלקי בלבד, חלש ולא מספק, על הכאב הגדול של נתניהו הכרוך בלראות מישהו אחר שאינו הוא עצמו נואם בשם מדינת ישראל על בימת העצרת הכללית של האו"ם. אותה הבימה שהוא נתן עליה את המרשימות בהופעותיו בקריירה המדינית שלו.

נתניהו אפילו לא נאלץ להתאמץ מדי כדי למצוא נקודות תורפה בהופעתו של יריבו המר. בנט עשה הכל בעצמו כשקלקל גם מה שקשה היה לקלקל. האנגלית הרהוטה שלו הייתה מהנקודות הטובות בנאום. קשה למצוא דוברי אנגלית ברמה כה מצוינת בקרב בכירי המועדון הפוליטי הישראלי, פרט לשניים: נתניהו ובנט. בעשור האחרון הראשון טען כי יתרון השפה הוא קריטי בהצלחת ישראל בזירה הבינלאומית. השבוע האחרון הוכיח כי גם שליטה מרשימה באנגלית אינה מבטיחה הצלחה.

בנט טס לניו יורק כאשר עיניהם של רוב אנשי התקשורת עוקבות אחריו במבט חיובי וכשהם נוטים לפרגן יותר מאשר לתקוף. כעבור ארבעה ימים הוא חזר ארצה ספוג בביקורת, במתקפות וגם בבדיחות מכיוון אנשי האופוזיציה. נאום הבכורה של ראש הממשלה בעצרת השנתית של האו"ם נכנס לספרי ההיסטוריה הישראלית בתור "נאום ממשלת הטעות והמתקפה על בכירי משרד הבריאות".

יודעי דבר טוענים כי הפסקה ההיא על מנהיג המדינה שהוא היחיד שרואה את התמונה הכוללת ולכן רשאי לקבל החלטות בנוגע לניהול המגיפה - צורפה לטקסט בשלב מאוחר. ההחלטה לענות לטענותיהם של בכירי משרד הבריאות דווקא מהבימה הבינלאומית, מהבולטות ומהחשובות בעולם, התקבלה במהלך ההכנות האחרונות ולא תוכננה מלכתחילה.

תלות פסיכולוגית

אבל נלך צעד אחד אחורה. עוד לפני המסר המוזר לשרון אלרעי פרייס ולחבריה, תדרך בנט את הכתבים לקראת נאומו. הנקודה שממנה בחר להתחיל עוררה תהיות לא פחות מאשר המעידות שבאו בהופעה עצמה. "לא אהיה ביבי, אהיה הפוך מביבי", הדגיש בנט, ראש הממשלה זה מאה ימים פלוס, אדם שמאז שנכנס לתפקידו הקדיש את כל כולו כדי להוכיח את כשירותו ואת עצמאותו בתפקודו.

הפסקה המוזרה הזאת שדיברה על "נאום אחר, שונה, ללא ציורים ובריסטולים", למעשה ביטלה את הניסיונות הכבירים של בנט להפריד בינו לבין קודמו בתודעת הציבור, להוכיח כי הוא לא סתם "לא ביבי", אלא "נפתלי על מלא ובזכות עצמו".

הפרומו ל"נאום הלא־נתניהואי" החזיר אותי אחורה בציר הזמן, אל שלב א' במו"מ הקואליציוני, זה שהתנהל לפני מבצע שומר החומות. גורמים בכירים בגוש השינוי עמלו ללא הרף, עד זיעה וכאבי ראש, כדי לגרום לבנט להאמין כי הצעד הנכון עבורו הוא לא להיצמד לנתניהו, אלא לתת צ'אנס למחנה השני.

באחד הערבים, אחרי שעות ארוכות של ניסיונות שכנוע, אמר שחקן מרכזי שעמד מול בנט: "יש בזה משהו פסיכולוגי יותר מפוליטי. בנט לא מסוגל להשתחרר מנתניהו, מהקונספט שנתניהו החדיר לתודעה: 'הימין שווה נתניהו, ונתניהו הוא הימין'. בנט מנהל את המו"מ איתנו, אך בתוך תוכו הוא ממשיך לראות את עצמו כחלק ממחנהו של ביבי. כל עוד הקשר הזה נשמר, אנחנו בבעיה. אם נצליח לנתק את בנט מהתלות הזאת שלו, היעד הגדול שלנו יהפוך לבר־השגה".

מאז נראה היה שהקשר נותק, כי הצ'אנס ניתן. ממשלת השינוי קמה ואף עברו מאה ימיה הראשונים. ואחרי כל זה מסתבר כי הכי חשוב לראש הממשלה המכהן להדגיש כי הוא יהיה "לא ביבי", "לא כמו ביבי", "שונה מביבי". נתניהו, כאמור, אינו זקוק למאמץ יצירתי במיוחד כדי להנמיך את בנט ולשכנע את הקהל כי "בנט לא מגיע לרמה, לא שייך לאותה ליגה אחרת". והנה בא בנט, ובמו פיו מוכיח כי הוא פשוט ממשיך לחשוב במונחי התלות הישנים.

ועכשיו נחזור לנאום עצמו. הוא אכן היה "לא כמו של ביבי" מסיבה פשוטה: כאשר נתניהו נשא את נאומיו על בימת העצרת הכללית, הוא ידע את הכלל הבסיסי - מנהיג מביא לאו"ם את גרסת היצוא של מדינתו ושל מדיניותו. אפשר להעביר מסרים פוליטיים לצד מסרים מדיניים אוניברסליים, אפשר לשחק ולהפתיע (אפרופו תמונות ובריסטולים), אך צריך להישאר בתחומי המשחק המקובל. ברגע שהפסקת להיות מובן, ברור ומעניין בעיני קהל הצופים וציבור השומעים - איבדת את זה.

אם לנתח את דברי בנט מספרית, כ־70% עד 80% מנאומו נועדו לישראלים בלבד. עזבו את הישראלית הספציפית בשם שרון אלרעי פרייס שחטפה את החץ. כל הפתיח נראה כמו ניסיון להסביר, אם לא להצדיק, את הקמת הממשלה ולנמק את לכתו של נתניהו - ראש המפלגה הגדולה בישראל. מבין כל הנוכחים הלא רבים שישבו באולם העצרת באותם הרגעים, רוב נאומו של ראש ממשלת ישראל היה רלוונטי עבור שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן, שלפי עדויות לא מעטות שוקל בכובד ראש את האפשרות להתמודד על ראשות הליכוד (אבל לא מול נתניהו).

עת לפרוץ ועת לבנות

ואז הגיעה הפסקה ההיא על המנהיג שרואה את התמונה בכללותה וכך גם יקבל החלטות הנוגעות לניהול המגיפה. במשרד הבריאות קפצו. תדרוכים בשם "גורמים" ו"בכירים" של משרד הבריאות התחילו לזרום לאוזני הכתבים: "אמירה ילדותית, בלתי אחראית". מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' נחמן אש אף התייחס למהומה ואמר כי "התחושה היא בעיקר של צער שזה מה שהוצג באו"ם. אנחנו שם כדי להביע את העמדות שלנו, ונמשיך להביע אותן". איש משרד הבריאות, שאיתו שוחחתי למחרת הנאום, סיכם את האירוע במשפט הבא: "לא חשבנו שכה מהר נתגעגע לתקופת נתניהו".

אפרופו נתניהו, יש לציין כי גם בממשלה עם גנץ רבים מקרב השרים התנגדו להגבלות הקשוחות ולסגרים שהוטלו. גם אז חזר התסריט על עצמו מדי ישיבת ממשלה, ובהמשך גם בישיבות קבינט הקורונה: אנשי משרד הבריאות נטו להחמיר, קראו לא לקחת סיכונים ותמכו בהגבלות. חלק ניכר משרי כחול לבן וגם כמה משרי הליכוד דרשו "למתן את הצעדים ולא להפוך את המדינה לבית סוהר מוגן".

ההבדל הגדול בין הגישות של שתי הממשלות טמון באדם אחד ויחיד: בנתניהו, שבתור רה"מ נטה לקבל את העמדה המחמירה של מומחי הבריאות, וגם ידע היטב להשליט את עמדותיו על הממשלה כולה. ברוב המקרים הוא סגר את ההחלטות בארבע עיניים עם החליפי שלו בני גנץ בערב שקדם לישיבה.

שאלה מעניינת והיפותטית לחלוטין היא מה היה מחליט נתניהו היום, בתור ראש הממשלה, לנוכח התמשכות המגיפה והעובדה שהקורונה לא תיעלם לא מקור ולא מחום ולא סתם ככה עם הזמן. בהתחשב בכך שהיום, בשונה מהגלים הראשונים, קיים פקטור החיסונים. ייתכן שגם הפעם, חרף הנסיבות המשתנות, היה נתניהו החששן מתחבר לנבואות הזעם ולתפיסה המחמירה של אנשי מערכת הבריאות. ואולי להפך, היה עושה בדיוק את מה שרה"מ בנט עושה: משקיע במבצע החיסונים ומרחם על המשק ועל שגרת החיים של אזרחי ישראל.

דבר אחד נתניהו לא היה עושה. הוא לא היה מבזבז ולו שנייה מזמנו היקר על בימת האו"ם כדי להעביר מסרים לגורמים שנשארו בארץ. הוא לא היה מקדיש דקה למלחמות הפנימיות שלו. מן הסתם, זה יכול היה להיות עוד נאום על הגרעין האיראני, על המאבק הישראלי בנגיף הקורונה ובהצלחות הגדולות בתחום. כן עם תמונות ובריסטולים, ולא בלי להביא בחשבון אף אחד מהיריבים.

כפי שכתוב במגילת קהלת שנוהגים לקרוא בחג הסוכות: "עת לפרוץ ועת לבנות". עת למלחמות פנימיות קטנות ועת למסרים גדולים. עת לגדול בצל המנהיג הוותיק והמוצלח – ועת להתנתק ממנו ולצאת לעצמאות אמיתית.