1. תמצית הביביזם
האם ביום שני האחרון, בניו יורק, החטיא ראש הממשלה נפתלי בנט מול שער ריק? האם במקום להבקיע שער ניצחון, הבקיע גול עצמי? הטבלה אינה משקרת: במקום שידברו על נאום הבתולין המוצלח למדי שנשא בפני מליאת האו"ם, מדברים על הקטטה בינו לבין משרד הבריאות.
האם הוא נגרר לעימות מול אנשי המקצוע במשרד הבריאות בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון ובזירה הלא נכונה? התשובה היא כן ולא.
כן, כי זה מה שקרה בפועל. לא, כי אני לא בטוח שלא מדובר בתעלול מתוכנן ומתוזמר מראש. כלומר, שבנט התכוון בדיוק לזה. אם זה נכון, זה עצוב. לא בשביל זה הגיע נפתלי בנט ללשכת ראש הממשלה.
היה לנו אחד כזה ב־12 השנים האחרונות: שש אלי קרב, מתנפל על כל בדל קרדיט וזנב קופון, איש ריב ומדון המזלזל במשרתי ציבור ולא רואה אף אחד ממטר. רק על עצמו לדבר ידע נתניהו, והשאיר אחריו אדמה חרוכה. בנט הבטיח ממשלת שינוי. ההתנפלות שלו על בכירי משרד הבריאות אינה שינוי, אלא חיקוי. זה בדיוק מה שהיה עושה נתניהו. אז מה עשינו?
בניגוד לאגדה האורבנית, הנאום עצמו לא כלל התקפה כלשהי על מומחים כלשהם. הוא הכיל משפט אחד, מאוזן ומדויק, על כך שאנשי המקצוע מייעצים אבל ההחלטה נתונה למנהיגות הנבחרת. הבעיה הייתה בתדרוך לעיתונאים שנתן ראש הממשלה אחר כך. שם, אחרי שהתיר את העניבה, הוא גם התיר את הרסן ועשה סיבוב אכזר ומיותר על ד"ר שרון אלרעי פרייס וחבריה במשרד הבריאות.
בהתחלה חשבתי שזו, שוב, עצה טובה שקיבל מהאסטרטג התוקפני שלו, משה קלוגהפט. אבל קלוגהפט נפרד מבנט (בטוב) שבוע קודם לכן, ומקורביו הכחישו כל קשר למה שקרה בניו יורק. מצד שני, בנט לא באמת צריך את קלוגהפט כדי לתכנן תמרון כזה. באופיו, הוא חותר למגע, התקפי, לא נרתע מעימותים וממחשבה מחוץ לקופסה.
כך היה כשהטריל את ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל והקבינט כולו במהלך צוק איתן, שבר את הכללים, פגש מח"טים, אסף מידע באופן עצמאי והפעיל לחץ ברוטלי על המערכת כדי לקדם את הפעולה לסיכול המנהרות. אז, זה היה נכון וחיוני. היום, זה מיותר. אתה כבר ראש הממשלה, מר בנט. אתה לא צריך להילחם על מקומך ועל עמדותיך. אתה קובע. אתה צריך להפגין מנהיגות מכבדת. להוביל, אבל לא להשפיל.
לפני כחודשיים קיבל בנט החלטה קשה ואמיצה. עד רגע זה עוד לא ברורות תוצאותיה הסופיות, אבל מסתמן ניצחון. הוא החליט לא למצמץ, לדהור קדימה עם זריקת הדחף השלישית ("הבוסטר") בכל הכוח, ולא להטיל הגבלות כלשהן. הוא שמע את שוטי הנבואה, מנתניהו דרומה, המצווחים על הסגר הנוראי שצפוי לעם ישראל בחגי תשרי. הוא ידע שסגר כזה יהיה תבוסה מוחצת. במקום לסגת אחורה להתארגנות, הוא הסתער קדימה. הוא הצליח לשבור את גרף התחלואה בזמן הפציעות, על הבאזר. ולכן, לא הייתה עכשיו שום סיבה לקלקול הזה עם ההתנגשות המיותרת עם הדרג המקצועי של משרד הבריאות.
אני מעריך שעל פי הניתוח שלו, ראש הממשלה יודע שכבר ניצח. הגל הרביעי נבלם, המספרים יורדים וימשיכו לרדת ככל שיתקדם מבצע הבוסטר. הוא עכשיו רב על הקרדיט. לשיטתו, ככל שיחדד את העימות מול האלרעי־פרייסים, כך יהיה הפרס הגדול שיקטוף בבוא היום גדול יותר. ככל שיחדד יותר את ההבדל בין האלרמיזם של אנשי המקצוע לחזון והיזמות שלו, כך ימונף ההישג שלו להון פוליטי. ואין דבר שבנט זקוק לו יותר עכשיו, מאשר הון פוליטי. כאוויר לנשימה ממש.
אז זהו, שלא. הוא טועה. הקונספט הזה הוא מהות הביביזם. על קרדיטים לא צריך לריב. הקרדיטים מגיעים למי שמגיע, וגם בלי העימות האחרון בנט היה מקבל את הנקודות שלו, כי הציבור לא מטומטם. בנט יודע שהוא אמור להיות הנגטיב של נתניהו. כלומר הפוזיטיב. כלומר האיש שמנהיג בשיתוף פעולה, בפרגון, בחיבוק. הוא אמור להיות מנצח נדיב. מספיק שיראה לאן הביא הביביזם את ביבי, כדי שיבין את זה.
אנשי המקצוע, כמעט תמיד, מזהירים ומתריעים ולפעמים גם מעצימים את האיומים. כך בביטחון, כך בבריאות, כך בכל תחום. בנט היה יוצא נשכר לו היה מחבק את האלרעי־פרייסים. זה יכול היה להיות פרייסלס.
תארו לעצמכם שהוא היה אומר "חברים, אני שומע אתכם, אני מקשיב לכם, אתם מסורים ומקצוענים, ואני מסיר את הכובע בפניכם. אין לי בדל של טענה אליכם. אתם צריכים להציג את הסיכונים והסיכויים, אבל אני צריך לקבל את ההחלטה, ואני מוסיף את הפרמטרים שאתם לא מכירים ומקבל אותה. בידי הסמכות, בידי גם האחריות, מודה לכם על הכל, נו הארד פילינגס, תודה".
מילא. זו לא השגיאה הראשונה וגם לא האחרונה שראש הממשלה עשה ויעשה בשבתו על הכיסא המאתגר ביותר בעולם. בזמן שהטור הזה נכתב, בנט ניסה להסדיר את המשבר בישיבה משותפת והודעה משותפת עם בכירי משרד הבריאות והשר ניצן הורוביץ. נקסט.
ברשימת חסרונותיו של בנט מצוי גם העניין ההוא של פתיל קצר, וצריך לקוות שהוא יזהה את הנקודה הזו ויפעל לתיקונה מהר ככל האפשר. כשאתה ראש הממשלה, אין לך הפריבילגיה לפתיל קצר, כי הפתיל שלך מחובר למרעום שיכול להבעיר את המזרח התיכון כולו. אתה צריך להיות שקול ומנומק ומוקף אנשים מנוסים שחלק מהם יכולים להישיר אליך מבט ולהגיד לך שאתה טועה.
2. הסיפור הישראלי
חוץ מהאירוע (הדי שולי) הזה, לבנט היה סיבוב טוב באמריקה. הנאום היה ראוי, האנגלית הייתה מצוינת, הטון היה מדויק. הוא לא בא עם מצגת או בריסטול, הוא לא הגיע להטיף מוסר או להציג מיצג אורקולי. הוא בא לדבר ועשה את זה לא רע בכלל. הוא לא הזכיר את השואה, וטוב שכך. הוא לא איים בשפה בוטה, לא חרץ לשון ולא יצא מגדרו.
הוא העדיף את האנדרסטייטמנט, ונדמה לי שאחרי 12 שנות איומים של נתניהו, מדובר בשינוי מרענן. שהרי האיומים והנאומים של נתניהו הביאו את איראן לנקודה הקרובה ביותר אי־פעם לפצצת גרעין. הירושה שהשאיר נתניהו לממשלה הנוכחית בנושא הגרעין האיראני היא השערורייה הגדולה ביותר שזכורה לי בשלושה וחצי עשורים של סיקור פוליטי־מדיני־ביטחוני. גדולה בהרבה, אפילו, מפרשת הצוללות. עוד רבות ידובר בה.
ההופעה באו"ם הייתה שלב נוסף, חשוב, במסע הכומתה של בנט שבסופו הוא אמור להפוך למנהיג. עוד אי אפשר לדעת אם אכן יגיע לשם, אבל הוא בדרך. ההכנות היו במפגשים עם המלך עבדאללה, הנשיא א־סיסי והנשיא ביידן. ההבשלה הייתה בנאום, שאותו נשא בנט בלי רגשי נחיתות ובאופן משכנע למדי. הוא היה צריך לסמן "וי" על הנקודה הזו של "נאום". הנקודה הזו הפכה את נתניהו למה שהוא.
נסו לתאר לעצמכם את נתניהו בלי הנאום השנתי באו"ם. בלי הנאום השנתי ביום השואה, ביום הזיכרון, ביום העצמאות, באזכרה הממלכתית לבן־גוריון, בפתיחת מושב הכנסת. הנאומים חוצבי הלהבות שאף ישראלי פטריוט לא יכול היה להישאר אדיש מולם. הנאומים חוצבי הלהבות שחוץ מלחצוב להבות, לא היה להם אפקט כלשהו.
אז הנה, ביבי איננו ועדיין היה שם נאום מכובד, באנגלית מצוחצחת, במבטא מושלם. הכל בסדר. באותה נשימה ממש ובאופן סימולטני, היה צריך בנט לשדר את ההפך ממה ששידר נתניהו בשנים האחרונות: לא באתי לריב, לא באתי להטיף לכם מוסר, לא באתי לעשות טריקים ושטיקים, באתי לספר את הסיפור הישראלי בדרכי, באתי לשכנע, באתי כדי שתקשיבו לי. נדמה לי שהקשיבו לו.
הסיפור המעניין היה סביב ההתייחסות לנושא הפלסטיני. כלומר, אי־ההתייחסות לנושא. בנט העז לעשות מה שנתניהו לא הרהיב עוז לעשות 12 שנה. התעלם מהממותה שבחדר. פלסטינים - יוק. אף מילה. כאילו לא היו מעולם. בעוד עדר הביביסטים המתלהמים על הגדרות ובסוכות של אנשי ימינה ממשיכים לטנף את הזירה הציבורית בשלל גידופים ולקונן על סופה של המדינה היהודית ועל מכירת החיסול של הביטחון הלאומי לטובת המחבלים, דווקא בנט משלים את קבורת החמור של הסוגיה הפלסטינית.
ובכן, לא ממש. הסיפור אחר לגמרי. במהות, ממשלת בנט משקיעה לא מעט תשומות במאמץ להרגיע את השטח הפלסטיני, להכיל את המשבר בעזה בלי להתדרדר לעימות (בינתיים), לסייע לרשות הפלסטינית במלחמה בקורונה ובקרב ההישרדות הכלכלי שלה. או, במילים אחרות, לצמצם את החיכוך בשטח. מה שגרם לבנט לא להזכיר את הפלסטינים במילה, הוא נאומו של אבו מאזן, כמה ימים לפניו, באותו או"ם.
מקורביו של ראש הממשלה מכנים את נאומו של היו"ר הפלסטיני בכינוי "נאום מטונף". הם צודקים. לעת בלותו, אין לאבו מאזן עדנה כלשהי. המנהיג שהצליח לעקור את הטרור מתוך הרשות הפלסטינית משלם כעת את מחיר חוסר מנהיגותו המתמשכת. הוא עשה כל מה שבנט לא עשה: איים, הציב אולטימטום, נופף במסמכי בעלות פלסטיניים על שטחים מ־48', ועשה את כל זה כשמאחוריו המפות השונות של התוכניות וההסדרים השונים, מתוכנית החלוקה ודרומה. חבל שאף אחד לא הסביר לו שהאבולוציה הגיאוגרפית הזו היא ההוכחה הניצחת לסרבנות הפלסטינית הנצחית. סרבנות שרק בגללה אין להם מדינה.
התסכול והזעם של אבו מאזן הגיעו בעקבות נאומו של נשיא ארה"ב ביידן, שהודה בפה מלא שאין כרגע היתכנות למו"מ מדיני. זה מה שגרם לאבו מאזן לאבד את זה. זה מה שגרם לבנט להחליט להתעלם מזה.
לבנט הייתה טיוטת נאום עם התייחסות (קשה) לאבו מאזן, וטיוטת נאום בלי. הוא הכריע בסוף על הטיוטה השנייה. השתיקה שלו בנושא אמורה להיות רועמת. כשזה הפרטנר, עדיף לא להתייחס אליו. בנט החליט להוכיח שיש סיפור ישראלי גם בלי הפלסטינים, ושהוא לא בן ערובה של אף אחד. הוא הצליח, אבל ההוכחה הזו לא שווה את הנייר שהיא לא כתובה עליו, כי בסוף כמה שלא נתעלם מהעניין הזה, הוא כאן, איתנו, בתוכנו, באשר ננסה לברוח ממנו.
3. פריחת הדובדבן
מה התוכנית של בנט? אם אני מזהה את זה נכון, הרי שראש הממשלה מנסה להמציא מחדש את המרכז־ימין הישראלי. קודם כל, נדמה לי שהוא הבין שהטריטוריה שלו כבר אינה הימין האידיאולוגי הקיצוני, שעליו השתלט בצלאל סמוטריץ', אלא אגם המנדטים הגדול בהרבה של המרכז־ימין. אלא שבנט מנסה לשנות את התפאורה, את האווירה, את תורת ההפעלה של הימין הזה.
בואו נשווה את זה לנתניהו: ראש הממשלה לשעבר גדל בתוך קונספציה של "ההיסטוריה היהודית של הקטסטרופות". הוא ירש אותה מאביו, שירש אותה מסבו. על פי התפיסה הזו, העולם הוא מאגר גדול של צוררים. היהודים נעים לאורך 3,000 השנים האחרונות משואה לאינקוויזיציה, מחורבן ראשון לשני, מפוגרום לפרהוד. צריך לחשוד בכולם, צריך להיזהר מכולם, צריך לצרוח געוואלד כל הזמן, גם כשלא צריך.
בנט חושב ונוהג אחרת. הוא אופטימיסט מטבעו. הוא בא עם פתיחות, עם אופטימיות, מוכן לדבר עם כולם, מוכן לשכנע ולהקשיב לכולם. הוא מושיט יד לעולם, לא טורק את הדלת על אצבעותיו. הוא לא מסתגר ומתבדל, להפך. הוא מנסה להתחבר, להתערבב, להתמזג. הוא לא מפחיד, אלא מנסה לנטוע תקווה. הוא לא מתמקד בשנאת האחר, אלא בהבנתו תוך הגדרת חילוקי הדעות.
מבחינת בנט, מדובר בקפיצה תודעתית. הוא כן עבר תהליך מסוים. לא, הוא לא איבד את האידיאולוגיה הימנית שלו, הוא התאים אותה לעולם החדש. הוא לא בא מהגטו, אלא מההייטק. הוא לא חושב שצריך לנתק את היחסים עם יהדות אמריקה כי היא רפורמית, אלא להפך. צריך להתקרב, לחבק, להתרפק על המשותף במקום להדגיש את המפריד.
האם הוא יוכל לתרגם את כל זה לדיבידנדים פוליטיים? כרגע, המצב לא טוב. הציבור הישראלי עדיין לא רואה בו מנהיג בעל שיעור קומה אלא, במקרה הטוב, מנהל שאמור להוציא את העגלה מהבוץ. הוא יימדד מרבעון לרבעון, אבל הוא יודע שאם יתמיד ואם התוצאות יהיו טובות, בסוף אולי תגיע הבשלה.
אהוד ברק קרא לזה פעם "פריחת הדובדבן". הוא בכלל דיבר על נתניהו ב־96', שבהתחלה נראה צעיר מדי, פזיז מדי, טירון מכפי שיסכן את שמעון פרס, אבל כמו בפריחת הדובדבן, כל מכת קור הביאה הבשלה נוספת, פנימית, עד הפריחה. ביבי ניצח אז את פרס על חודו של אחוז. בנט? הוא החליף את נתניהו בלי לנצח אותו. עכשיו הוא רק צריך לקושש לעצמו קהל.
4. הוי כנרת שלי
בשבועות האחרונים חזרתי לטבריה. חזרתי, כי בעיר הזו נולד אבי ז"ל, בעיר הזו נולדו אבותיו (חמישה דורות). בעיר הזו, אצל סבתא וסבא (החרדים!) ביליתי כל פסח לאורך כל הילדות. הנקודה המדויקת שבה פתאום, ללא אזהרה מוקדמת, נחשפת הכנרת במלוא הדרה לעיניו של הנוסע, הייתה נקודת אושר שלא אשכח לעולם.
בגיל שנה או שנתיים, כתינוק, טלטלו אותי לשם באופנוע עם סירה. אחר כך בכל מיני גרוטאות מזדמנות שאבי הצליח לקושש. ככל שנקפו השנים, כך השתפרו המכוניות, אבל כך התדרדרה טבריה. אני מעריך שבסביבות 30 שנה לא ביליתי בכנרת או הגעתי לטבריה שלא לצורכי עבודה. סבא וסבתא מתו מזמן, עכשיו גם אבא איננו. ודווקא עכשיו, מתעוררת הטברייניות הנושנה שלי מרבצה. אז חזרתי.
גיליתי את המלון הסקוטי. באמצע העיר המוזנחת, הכעורה, היפהפייה הנרדמת העתיקה, מונחת לה שכיית חמדה מרהיבה ששייכת בכלל לכנסייה הסקוטית. מדובר בבית החולים הסקוטי שהוקם כאן בשנת 1885 על ידי רופא בשם ד"ר דיוויד טוראנס. הוא שוגר על ידי הכנסייה הסקוטית לפתוח בית חולים (יחיד!) בגליל, לרפא את המקומיים ולעשות נפשות לכנסייה. זו הייתה דרכם להפיץ את הנצרות ברחבי העולם.
ד"ר טוראנס הפך ליקיר האזור. הוא למד ערבית, הקים משפחה והפך למלאך המושיע של המוני תושבי הגליל, ערבים ויהודים, מוסלמים, דרוזים וצ'רקסים. הוא פעל שם שנים ואחריו המשיך את דרכו בנו, גם הוא רופא. טוראנס התערה באוכלוסייה המקומית, שוטט בסמטאות, הקשיב, למד, לימד, טיפל, הציל חיים, יילד אלפי תינוקות וליווה את האנשים בטוב וברע, במגיפת הכולירע הנוראה ובמלחמת העולם הראשונה.
כמה יהודים ומוסלמים הוא הצליח להעביר לנצרות? אחד. וגם זה בקושי. אבל זה לא שינה את המהות: בית החולים המודרני היחיד בסביבה כולה שהפך, בעידן המודרני, למלון קסום המופעל על ידי אותה כנסייה סקוטית כמוסד ללא כוונת רווח. כל הרווחים, אם יש כאלה, מושקעים בחזרה בקהילה. במילים אחרות: יש סיכוי לא רע שישנתי שם בחדר שבו נולד אבי לפני 96 שנה.
גיליתי מחדש גם את הטבריינים. איזה גזע. איזה אנשים. איזה סיפורים. הרוב ספרדים, המיעוט אשכנזים, אבל כולם טבריינים. אגב, הקהילה האשכנזית המצומצמת בטבריה כונתה "אשכנזים עתיקים". הם, כמו אבא שלי, דיברו יידיש וערבית, חלקם דיברו בעת ובעונה אחת את שתי השפות הללו: סוג של בליל משעשע ומרתק שמכיל גם יידיש וגם ערבית, באותה סיפור, באותו משפט. צריך לשמוע כדי להאמין.
למה אני חופר לכם על טבריה? בגלל ההחמצה הנוראה. הפספוס הענק. הפוטנציאל שאין לו גבולות, והתוצאות האומללות. עיר מדוכאת, נחשלת, כעורה עד אימה, מוזנחת. אין חיי לילה, אין פעילות כלשהי בשבת, יש השתלטות חרדית הולכת וגוברת, דור צעיר בורח, אנשי עסקים מיואשים. הבטתי בעיר הזו, האהובה עליי כל כך, וניסיתי לדמיין לעצמי מה היה אחד כמו רוביק דנילוביץ' עושה כאן. או מרים פיירברג. איזו טיילת הייתה יכולה להיות כאן.
איך היו משקמים את המבנים המרהיבים הבנויים אבן בזלת שחורה, טבריינית, יפהפייה. איך היו מייצרים כאן תיירות מרפא ותיירות דת (האזור מכיל כמה מהאתרים הקדושים ביותר לנצרות) ותיירות קיץ וחורף ומה לא. איך היו ממנפים את טבריה לאילת משודרגת, כי במקום ארבע שעות מהמרכז מדובר בשעה ו־20, והכנרת, הוי כנרת שלי, אין שנייה לה.
הייתי בכל העולם. פלירטטתי עם ימות ואגמים למכביר. בקנדה, בשווייץ, בארה"ב. יש מדינות עם אלפי אגמים, יש מקומות שבהם אגם בגודל של הכנרת בכלל לא מופיע על המפה. אבל רק אגם אחד, הוא האגם שלנו. כי אין עוד כנרת. אין עוד יהלום מנצנץ באמצע המזרח התיכון, עם זריחות משגעות ורוח מזרחית (שארקייה) חד־פעמית, עם הארבל ממערב ורמת הגולן ממזרח, עם בית העלמין כנרת המספר את סיפור הציונות, עם רחל המשוררת ונעמי שמר ו"ההיית או חלמתי חלום" ו"כשאמא באה הנה, יפה וצעירה, אז אבא על גבעה בנה לה בית".
כן, חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה, השיר האלמותי הזה שכתבה נעמי שמר על החורשה בקבוצת כנרת יכול לסחוט ממני דמעות גם בעיצומו של ניצחון בדרבי. לא היו אז ישראל הראשונה והשנייה, שהרי שמר, תיאורטית, היא ישראל ראשונה קלאסית. היה כאן עם אחד, עם כנרת אחת, תקומה אחת, מדינה אחת וסיפור מדהים. הכי מדויק היה אריק איינשטיין, שישב בסן פרנסיסקו על המים, שטף את העיניים בכחול ובירוק, אבל, כן אבל, רק "תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כנרת", וחזר הביתה.
ועוד לא דיברנו על המפלס. על האובססיה הלאומית למצבו של המפלס הלאומי, לכמה מילימטרים ירדו במצפה חרשים, כמה חסר עד כנרת מלאה מחד, או חרדה קיומית אמיתית לנוכח הכנרת המתייבשת מאידך. ובכן, היום היא מלאה. זה מרהיב. זה משגע. מלאה, אבל ריקה. יש בשנים האחרונות התפתחויות מעודדות באשר לחופי הכנרת. יש כבר שבעה חופים שהוכרזו "שקטים", כלומר כאלה שבהם אין רעש, אין מהומה, אין מוזיקה, אבל יש המוני ישראלים, מכל הצבעים והמינים, באוהלים ועל ערסלים ומזרנים ומה לא, משכשכים במים המתוקים ביותר בעולם. שאפו לאיגוד ערים כנרת על היוזמה. אבל טבריה. מה עם טבריה?
חפרתי, אבל הגעתי לעניין המרכזי: לטבריה אין ראש עיר. רון קובי, האיש שכבש את העיר בסערה, הודח מתפקידו על ידי משרד הפנים (ההחלטה הייתה של אריה דרעי, אבל מכיוון שקובי ניהל מלחמת חורמה בחרדי טבריה, הוא האציל את הסמכויות לזאב אלקין) לאחר שנת כהונה אחת ומאז מנהלת את טבריה ועדה קרואה.
כשעיר מתנהלת על ידי ועדה, אין לה תקווה. בלי קשר לכישורי הוועדה. אין נשמה, אין ראש עיר עם מטרה, אין חזון. כל מה שיש זה רצון לאזן את הקופה ולסמן "וי". ככה זה נראה בטבריה. אין אופק של תקווה כלשהי, אין אור בקצה המנהרה. זה כל כך חבל, זה כל כך עצוב, זה כל כך מקומם, שאין ברירה, אלא להתקומם.
במצטבר, ביליתי בטבריה עשרה ימים בחודשיים האחרונים. דיברתי עם לא מעט תושבים. אנשי עסקים, תיירנים, מלונאים וסתם אזרחים. כמעט כולם תמימי דעים: צריך ראש עיר. הגיע הזמן לבחירות. צריך להחזיר לטבריה את התקווה. חלק גדול מהם ממשיכים לתמוך בקובי, אחד האנשים האנרגטיים ביותר באגן הכנרת, שעל פי עדויות בני שיחי הביא הרבה מאוד תקווה ולא מעט רעיונות ויוזמות לעיר בתקופת כהונתו הקצרה.
לצד האסרטיביות, עשה קובי גם לא מעט שגיאות. הראשונה, הייתה ליפול ברשת של נתניהו. מצטער, הגענו לנתניהו, אבל זה לא באשמתי. אחרי שניצח בבחירות, הוזמן קובי לבלפור וקיבל שם טיפול VIP. האדון והגברת ישבו איתו ושכנעו אותו שיהפכו אותו מכוכב מקומי לכוכב ארצי. קובי נפל בפח. הראו לו סקרים שהוא עובר את אחוז החסימה והוא הכריז מלחמה על אביגדור ליברמן השנוא והודיע על הקמת מפלגה.
זו הייתה שטות מוחלטת, כמובן. המטרה של נתניהו הייתה לקלף כמה אלפי קולות מליברמן. היא לא הושגה. ליברמן היום הוא שר האוצר, ונתניהו משסה את חסידיו בח"כים של ימינה. קובי למד את הלקח שלו. הוא התהפך על נתניהו, התחבר לליברמן, אבל זה לא עזר לו, כי בינתיים החרדים בטבריה הכריזו עליו מלחמת חורמה. הוא לא העביר תקציב, לא הצליח להקים קואליציה והודח על ידי משרד הפנים.
צריך להדגיש: רון קובי לא הודח בגלל גירעון. להפך, כל הסימנים העידו שהוא יעביר את העיר לפריחה כלכלית. הוא העיר את הטיילת, הזרים השקעות, הפציץ ביוזמות תיירותיות ועסקיות על בסיס כמעט יומי, האנשים שדיברתי איתם בטבריה העידו על עלייה גדולה בעסקים וברווחים בשנת כהונתו. הוא הודח בגלל המלחמה עם החרדים והעניין הטכני של אי־העברת תקציב. הוא ערער על הדחתו לבג"ץ, ונדחה.
אלא שלא מזמן קרה משהו מעניין: בג"ץ קבע הלכה חדשה, בערעורו של ראש מועצת ירכא והיב חביש, שהודח מתפקידו על ידי, נחשו מי, אריה דרעי כמובן, בשנת 2019. בהלכה החדשה קבע בג"ץ שאין יותר אחריות אישית אוטומטית לראש מועצה או עירייה על אי־העברת התקציב ולכן אין להדיחו. חביש הוכיח באמצעות עורכי דינו יעל אנטולי ואייל רוזובסקי שהאחריות לאי־העברת התקציב מוטלת על חברי המועצה. כך או אחרת, עילת ההדחה בגין אי־העברת תקציב, בוטלה.
קובי עתר שוב לבג"ץ. הפעם, נדחתה העתירה על הסף. הדוחה היה השופט אלכס שטיין. כאן אנחנו מצרפים לעלילה שם נוסף, שמה של שרת הפנים איילת שקד. העתירה הוגשה נגדה. היא בעלת הסמכות והיא יכולה לקבוע מחר בבוקר, אם רק תרצה, לקיים בחירות בטבריה. או, לחלופין, להחזיר את רון קובי לתפקידו. אגב, מבחינתי האופציה של בחירות עדיפה. שהציבור יחליט. אם קובי יקבל צ'אנס נוסף (אני בעד), תפדל. אם ייבחר אחר, כנ"ל. העיקר שיהיה בעל בית על המגרש.
אני חושב שטבריה חייבת ראש עיר. לא בעוד שנה, לא בעוד שנתיים, אלא כאן ועכשיו. אני חושב שאיילת שקד היא פוליטיקאית הגונה, אסרטיבית, ביצועיסטית ומוכשרת. היא צריכה להתנער משיקולים פוליטיים, צרים, מקומיים או לא ענייניים ולהכריז על בחירות בטבריה, או לבדוק את הסיפור של קובי ופשוט להחזיר אותו לתפקיד, על פי הלכת ירכא. אני חושב שתושבי טבריה ראויים לדיון נוסף, או לפחות לצ'אנס נוסף. אין לנו טבריה אחרת. ואני מודה: בסיפור הזה, אני לא סתם עיתונאי, ולא סתם אזרח מודאג, אני טברייני.