כמה מאמצעי התקשורת בישראל סובלים מבעיה ששמה הגזמה. הם מגזימים בדיווחים, מפריזים בפרשנויות ומפליגים בהערכות. הבעיה באה לידי ביטוי בעיקר בסיקור של מה שקורה מחוץ לישראל, כולל כמובן בארצות הברית.
ביטוי מובהק לכך ניתן לאחרונה בדיווח על העיכוב בהצבעה בקונגרס האמריקאי על אישור המימון לכיפת ברזל. עיכוב באישור תקציב פדרלי הוא עניין שגרתי, אך העיכוב הספציפי הזה הצית גל של פרשנויות, הערכות ומסקנות באמצעי התקשורת בישראל, שלהגדירן רק כגוזמאות זאת מחמאה.
נכון, בתקציב הפעם היה סעיף שכלל הקצבה של מיליארד דולר למימון חידוש מלאי טילי כיפת ברזל. אוי ואבוי. בגין הסעיף הזה הייתה כמעט הסכמה כללית במדיה בישראל, שהעיכוב הוא סימן ל”איום ממשי על יחסי ארצות הברית וישראל”. פרשנים אחדים ניצלו את העיכוב להספד ליחסים. היה אף מי שהכתיר את העיכוב כ”הפתעת יום כיפור בביטחון הלאומי של ישראל”. לא פחות ולא יותר. עבר זמן קצר, והתקציב, כולל סעיף מימון כיפת ברזל, אושר בהצבעה. לא קרה כלום.
גם הגידול בתקריות אנטישמיות בארצות הברית העסיק מאמרי פרשנות באמצעי התקשורת בישראל. זה בסדר. אבל למה להגזים? הגידול הוגדר בתקשורת בישראל כ”איום קיומי על הקהילה היהודית בארצות הברית”. האמת היא שהגידול באנטישמיות הוא תקופתי. בשנת 2017 הייתה התפרצות של תקריות אנטישמיות בארצות הברית, אך העלייה במספר התקריות האנטישמיות לא השפיעה על חיי היומיום של רוב היהודים או על תפקודם של מוסדות יהודיים. הדיווחים בתקשורת בישראל, שלפיהם יהודים בארצות הברית פוחדים לצאת לרחוב, הם מנותקים מהמציאות.
השיא של התופעה הזו היה בעיניי באופן הסיקור של הופעתו ונאומו של ראש הממשלה נפתלי בנט בעצרת השנתית של האו”ם בניו יורק. מדובר באירוע שנתי, שהתקיים השנה בפעם ה־76, והוא חסר כל משמעות מעשית, נעדר כל השפעה בזירה העולמית. אפילו מהבחינה ההצהרתית, זהו אירוע שאינו משאיר שום רושם, שום עקבות. אבל הכותבים והפרשנים בישראל יצאו מגדרם בניסיון למנף את האירוע ולהעצימו כמה שיקבע את מעמדו של ראש הממשלה או את עתידו הפוליטי. נו, באמת.
כמי שנוכח פיזית בעצרות השנתיות כמעט שני עשורים ומדווח עליהם, אני טוען כי התיאורים, ההערכות והפרשנויות על הופעתו של בנט באו”ם היו בגדר השתוללות שלוחת רסן. אם לא נשים לב לתופעה הזו, היא תפגע לא רק בציבור, אלא בעיקר במעמד התקשורת.