בשבוע שעבר יצאתי עם רעייתי לחופשה בסיני. ככל שמועד החופשה התקרב, כך גבר מפלס הלחץ אצל שנינו. זה לא היה קשור לכללי הקורונה הנוקשים, ואפילו לא לחשש מפני פיגועי טרור בחצי האי. מוקד הלחץ היה אופי החופשה המתוכננת, שהתבססה על רביצה ממושכת מול הים במשך ימים רצופים.
בטן־גב, בעברית מדוברת. צירוף שגורם לשנינו מיד לכאבי גב ותעוקה בבטן. אתם מבינים, חופשה טיפוסית של הזוג להב נראית כמו פרק של "המירוץ למיליון", רק בלי המיליון. נוחתים בשדה תעופה זר, מדלגים מיד לרכב השכור, מאיצים באוטוסטרדה לכיוון ההר הכי גבוה בסביבה ומתחילים לפזז כעזים בין שביליו. כשאנחנו מגיעים, אחרי טיפוס אינטנסיבי, לאגם ציורי שאנשים נופשים לחופו שבועות, אנחנו נחים כמה דקות, מצלמים, מביטים האחד בשנייה בחיוך וממשיכים ליעד הבא. כך זה עובד כבר שנים, ובכל פעם מחדש אנחנו חוזרים לנתב"ג מותשים אך מאושרים.
אבל סיני זה סיפור אחר. זיכרונות נעורים שהלכו והפכו לפנטזיה לאורך שנים שבהן נמנענו מביקור בחצי האי, בעיקר בגלל החשש מפיגועים. בסופו של דבר החלטנו לחזור, הזמנו מקום במחנה מומלץ באזור נואיבה והצטיידנו באין ספור ספרים וכאמור - בחששות. איך לעזאזל נעביר שבוע בחופשה שהיא כמעט האנטיתזה לנוהל הרגיל שלנו.
הפחד הזה עוד תודלק באין ספור צווים חברתיים, שגם מדברים בערגה ספציפית על “זמן סיני" ועל היופי שבחוסר המעש למול מימי הים האדום, וגם מטיפים, באופן כוללני יותר, להורדת הסטרס בחיים וליכולת “להתנתק", “לעשות שאט־דאון" ושאר ביטויים מעולמות הניו־אייג'.
זאת הסיבה שבגינה כשהגענו לקמפ - יפה ושקט כמו חלום - וגילינו שיש בו וויי־פיי רק במרכז המחנה, ובשעות מעטות ובלתי צפויות לאורך היום, הרגשתי לא נעים בגלל תחושת האכזבה המיידית שלי. הרי הגעתי לגן עדן. כל שנדרש ממני הוא לשכב על החול הרך, להיכנס מדי פעם למים הצלולים ולגרור את עצמי למסעדה כדי להתפנק על איזה שייק מנגו. אז למה אני צריך אינטרנט? בשביל לקרוא כותרות (באתר מעריב־אונליין, כמובן) על כל השיט שמחכה לי בארץ? הניסיון לעבוד על עצמי הגיע לכדי אבסורד ביום הראשון שלנו שם.
כשפשטה השמועה על חידוש הרשת ומרבית הנוכחים מיהרו להתחבר לנייד שלהם כנרקומנים, נתתי לעצמי כמה דקות טובות של “בהייה" - עוד מונח פופולרי, לפני ששלפתי בנונשלנט מדומה את הסלולרי.
ניסיון דומה לעבודה עצמית נרשם בכל עת שבה אחד הנופשים סיפר לנו על אטרקציה מומלצת באזור, שמצריכה יציאה מהמחנה. אשתי ואני הבטנו זו בזה, במעין ברית חשאית של מכורים שנשבעו להתמיד בתהליך הגמילה. ובכל זאת, כבר בבוקר הראשון שאליו התעוררנו במקום מצאנו את עצמנו על סירת מנוע, חמושים במסיכות צלילה ושנורקלים, בדרך לריף אלמוגים מרהיב בעומק הים. ובערב תפסנו טרמפ לנואיבה, “כדי לקנות משחת שיניים", ששכחנו בבית.
וכך גם בימים הבאים. לא נרשמה ולו יממה אחת שבה שהינו לכל אורכה בתחומי המחנה. מצד שני, כן הצלחנו לבלות שעות ארוכות וחסרות מעש על החוף, וככל שהימים נקפו גם נדרשה לכך פחות ופחות השתדלות. בסופו של דבר בנינו לעצמנו תמהיל שעבד עבורנו מצוין, בין עפיצות להתרוצצות, כולל התרגשות גלויה בכל עת שבה נשמעה הקריאה “יש וויי־פיי!".
אז מה השורה התחתונה? שלכל אחד יש קצב החיים הפנימי שלו, והוא צריך לפעול על פיו. בחופשות ובכלל. הקריאה הפופולרית להפחית את הסטרס מובנת מאוד, לאור מרוץ החיים האינטנסיבי. אבל כל אחד יכול לבחור במה שמגעיל לו ומה שמגדיל לו - בגששית - בהתאם לנטיות הטבעיות שלו. בשבילי, הליכה מאומצת בשביל אלפיני מרהיב היא מנוחה מנטלית הרבה יותר יעילה מרביצה מתמשכת מול הים. בדיוק כמו שהעיסוק באין ספור פרויקטים במקביל בחיים עושה לי טוב, לצד המחירים שהוא גובה. עוד נחזור לסיני, ונימרח על החוף, ונשתה שייק מנגו, וגם נקפוץ לכל האטרקציות שהחמצנו. אבל הפעם, בלי נקיפות מצפון.
על הסכין
אחת ההפתעות שלנו בסיני הייתה המינון הגבוה, יחסית למה שזכרנו לפחות, של מצרים במקום. המחנה שבו שהינו התבסס אך ורק על אנשי צוות מצרים, וזאת הייתה חוויה מרגשת מאוד לדבר עם אנשים שגדלו בקהיר ובלוקסור על ישראל, ועל החיים בכלל. ברור שלא מדובר בחתך מייצג של מצרים, ועדיין - הם היו ידידותיים וכנים באופן משמח.
ועוד סיני. החשדנות הישראלית הבסיסית, בצירוף הנטייה הבדואית־מצרית להגיד הכל בערך, ולא במדויק, יוצרת חשש מתמיד לגבי התמחור המקומי. באוכל, בלינה, בהסעות, מה לא. אבל אחרי שבוע, הייתי נותן לאמינות שלהם ציון גבוה. דווקא כשהגענו חזרה לגבול, נתקלנו בנהג מונית ישראלי שניסה לרמות אותנו במחיר מופקע והפגין יחס מגעיל במיוחד.
"Midnight mass" (נטפליקס), הסדרה החדשה של מייק פלנגן, יוצר “מי מתגורר בבית היל", היא אירוע טלוויזיוני מופרע - במובן הטוב - שלוקח את עקרונות הנצרות הקתולית והופך אותם לרצף סיפורי מרתק, אינטליגנטי ומעורר אימה. הכל מתרחש באי קטן, סמוך לחופי ארה"ב, שתושביו המעטים חווים התעוררות רוחנית שמוציאה את כולם מאיזון.