משנות ילדותי נמשכתי, כלא מעט מבני כיתתי וילדי שכונתי, אל בניין הכנסת ששכנה עם קום המדינה בעירי תל אביב, אם כדי ללקט חתימות של חברי הכנסת שנחשבו אז בכירי העם, ואם אפילו רק כדי לראות את המורמים מעם הללו באים ויוצאים מבניין קולנוע קסם שבקצה רחוב אלנבי, מול הים, שם שכנה הכנסת קרוב לשנה, עד מעברה למקומה הטבעי, ירושלים. אני זכיתי אפילו להיכנס פעם אחת, יחד עם חבר כנסת חבר של הוריי לתוך הכנסת, למזנון, ושם “נתקלתי” בראש הממשלה בן־גוריון, שבקולו החד תבע לדעת: ילד, מה אתה עושה פה?
ברבות הימים נעשיתי הכתב הפוליטי של “מעריב”, וחלק מימי השבוע הייתי עושה בכנסת בירושלים. שם פגשתי את נבחרי העם, בהם הידועים ביותר, ואף נקשרתי לחלקם. גם ראיתי מבפנים את עבודת בית המחוקקים, את ההתכתשויות הפוליטיות, את ההתנגשויות האישיות, בהן חריפות, במליאה ובוועדות. היו בהן התכתשויות פוליטיות וענייניות, היו חילוקי דעות לגיטימיים ומתבקשים, היו צעקות וחילופי דברים קשים - לא הייתה שנאה ממשית, להוציא אולי במקרים נדירים.
היום ניתן לקבוע שתופעות של שנאה וטינה מופגנת שולטות במליאת הכנסת בדיונים החשובים שבהם מתעמתים ראש הממשלה בנט וראש האופוזיציה נתניהו. זה מתוכנן, ואנשיו של האחרון הם הדומיננטיים ביצירת אווירת השנאה וההתכתשות הקשה במליאה. ראש הממשלה רק פוצה את פיו מעל הדוכן, וכמו לפי פקודה של ביבי, עולה גל של צווחות מספסלי הליכוד במגמה לסתום את פיו של ראש הממשלה או לפחות לשבש את דבריו. זה נשמע מאורגן, ויו”ר הכנסת, איש ראוי אבל חסר אונים מול המתחולל, מגרש החוצה חבר כנסת ועוד חבר כנסת ואפילו עוד שניים – אין לו סנקציה אחרת נגדם - והללו יוצאים בשמחה מופגנת, גאים ומרוצים.
היו”ר עשה להם טובה: שמם האנונימי, שבקושי מוכר, הוכרז עתה באוזני האומה כולה, והם צועדים בגאון החוצה, מצולמים מכל עבר. אך הם ישובו במהרה בפנים זורחות ובחזה נפוח למליאה. אדוני היו”ר, אתה עושה להם טובה.
גם ראש האופוזיציה נתניהו יורק שנאה כשהוא מגיב לדברי ראש הממשלה בנט, וקל להבין את זה. השוליה שלו בעבר הלא רחוק, שוליית הקוסם ופקיד בלשכתו, נעשה פתאום יורשו ויושב עתה על כיסאו במליאה, והבוס הגדול, השואף לחזור במהרה לכיסא הזה, צריך לראות אותו כמעט מדי יום נטוע שם איתן, חייכן ושבע רצון, ואינו מתכוון כלל לזוז משם. זה מעליב ומעצבן.
אני מציע לראש הממשלה בנט שילמד מראש הממשלה המנוח מנחם בגין. גם נגדו, כשהיה ניצב על דוכן הכנסת בהיותו ראש הממשלה, צעקו לפעמים מתנגדיו, והוא השיב בחריפות חדה ובחוש הומור, ומליאת הכנסת צהלה ושמחה. פעם, כשאחד מחברי הכנסת הצעירים של המפד”ל, בן כיתתי בישיבה התיכונית, עצבן אותו בקריאת ביניים כלשהי, עשה ממנו בגין חוכא ואטלולא תוך שהוא מחקה אותו במבטאו. מליאת הכנסת שכבה על הרצפה.
לגיטימי לחלוטין, ואפילו רצוי, להציג דעות ועמדות שונות בכנסת. לשם כך נוסדה, בין השאר. אך זה צריך להיעשות בכבוד הדדי ובהערכת עמדת היריב. צעקות נגד מי שפוצה פה מעל הדוכן במגמה להשתיקו ולבזותו - מקומן אינו בבית הנבחרים, שצריך להיות פתוח ומאזין לכל הצעה ורעיון המונחים על שולחנו, לדון בהם ולהכריע. שנאה פסולה לחלוטין במוסד החשוב והמכריע במדינה, ולא רק בו. כנאמר בתורה בפרשת קדושים: “לא תשנא את אחיך בלבבך”.