בסוף השבוע האחרון נסענו לחופשה משפחתית בחיפה. שכרנו דירת גג יפה בבת גלים, שתי אצבעות מהחוף, ומיד כשנכנסנו אליה הבטנו בהשתאות בכחול־כחול הזה שהשתרע לרגלינו. שלושת הבנים שלי, שיחיו, הקדישו להשתאות הזו שניות בודדות לפני שהחלו להנציח את הנוף ואת יפי הדירה בטלפונים שלהם, ולהפיץ את התוצאה בזריזות ברחבי הרשתות החברתיות.

השקפתי עליהם מהצד במבט ביקורתי. מה עם לחוות את החוויה לפני שמצלמים אותה? אבל אחרי כרבע שעה כבר ביקשתי מאחד הילדים - זה עם המצלמה הכי טובה - שיעביר כמה תמונות לוואטסאפ המשפחתי. זמן קצר אחר כך הן כבר התנוססו בגאון אצלי בפייסבוק. מחוברות הרמטית לשרשרת ארוכה של צילומים אטרקטיביים מהחופשה בסיני, מההופעות האחרונות שביליתי בהן, ובקיצור - מאוסף הלהיטים שנבחר בקפידה מתוך החיים שלי.

אני לא אוהב את עצמי במקום הזה. את הצורך הבסיסי שיש לי לנפנף באופן פומבי ברגעים הפוטוגניים שלי. בשמחות. בהישגים. והכל כדי לקבל פידבק בדמות לייקים מאנשים שאת חלקם הגדול לא פגשתי מעולם.

אני מודע היטב גם למחיר. לפגיעה הקשה ביכולת ליהנות מהרגע באמת, בלי המחשבה על מה יגידו, או על איך הוא מצטלם. לפתטיות המגולמת בבדיקה החוזרת והנשנית באתר, כדי לגלות אם עשו לי לייק, תוך שאני עדיין שרוי בפעילות שאותה הנצחתי. לשאלה המביכה שחייבת להתעורר: איפה עובר הקו בין הרצון לעשות משהו לשם הדבר ובין המוטיבציה לעשות אותו כי הוא מצטלם היטב ו/או יעורר עניין ואהדה ברשת החברתית. ביני לבין עצמי אני מודה לאלוהי הטכנולוגיה על כך שהטיולים הגדולים שעשיתי ברחבי העולם התקיימו בעידן טרום האינטרנט, מה שאפשר לי לרדוף אחרי חוויות וניסיונות, בלי קשר לפידבק שאקבל עליהם מאנשים אחרים.

אז אם אני כל כך מודע לנזק, מדוע אני ממשיך לצלם כל אירוע פוטוגני בחיי, וממהר לשגר אותו לרשת? שאלה שרק מתחדדת, כשאני בוחן בציניות אנשים אחרים שעושים את אותו דבר בדיוק. מנסים לסחוט עוד לייקים, דרך נפנוף ברגעים מצולמים היטב. מהצד, הדינמיקה הזו מצטיירת כמתאמצת מדי. מזיקה. לא פעם, אפילו מגוחכת. אז למה אני חלק פעיל ממנה?

התשובה לשאלה הזו, שמעסיקה אותי לא מעט, התחדדה דווקא באותה חופשה משפחתית בחיפה. המקום שבו גדלתי. כשעברנו ליד בית הספר שבו למדתי, סיפרתי לאחד מהילדים שבגיל ממש צעיר גיליתי את היכולת לכתוב שירים מצחיקים כדי לגרוף תשומת לב והערכה. וככל שקיבלתי עוד מאלה, כך רציתי יותר.

העניינים התדרדרו עד כדי כך שהמחנכת זימנה את אמא שלי לשיחה, כי התחלתי לכתוב כל דבר בחרוזים. כולל את השיעורים בחשבון. והכל, מתוך רצון בהכרה. זה נכון גם לטיולים בעולם, שאני אוהב לזכור כמשהו שעשיתי רק לצורך החוויה עצמה. כי כשאני חופר באותו זיכרון, אני מגלה שגם כשהייתי בפסגת המאצ'ו פיצ'ו בפרו, או למרגלות מפלי ויקטוריה בזימבבווה, עברה בי מיד המחשבה - חבל שכולם לא יכולים לראות אותי עכשיו. כמה רחוק הגעתי. כמה אני נהנה. ו־כן. כמה אני יותר טוב מהם.

הרשת החברתית רק אפשרה לי להאכיל את המפלצת הזו, שמקורה הוא כבר כנראה נושא לטיפול פסיכולוגי. אבל אני ממש לא לבד. כולנו זקוקים להכרה ולתשומת לב, וכל אחד נוקט אמצעים אחרים כדי להשיג אותם. מוחצנים יותר או פחות. האומנים הכי גדולים בעולם מונעים בדיוק מהדרייב הזה, שגורם להם להמשיך להתחרות על אהבת הקהל גם אחרי שהגיעו לכל פסגה אפשרית. ואני מכיר לא מעט אנשים שממעטים לספר על עצמם ברשת החברתית, אבל אם תשים אותם בחדר עם יותר מאדם אחד, זה יתפתח למופע יחיד של - רק אני ואנוכי.
אז נכון. הצורך הזה הוא לא פעם מזיק ומביך, אבל הוא גם טבעי לגמרי. ואולי בשלה השעה לפיוס שלי עם עצמי בהקשר שלו. הלוואי שמישהו יצלם את רגע הפיוס, זה יעבוד מעולה בפייסבוק. 

על הסכין

ובאותו הקשר. קראתי כל כך הרבה התפייטויות על הערב המופלא שבו קרסו וואטסאפ ופייסבוק, רובן נכתבו כמובן באותן רשתות בדיוק. איך התפנה לנו זמן, כמה טוב היה פעם כשאנשים תקשרו ישירות זה עם זה וגו'. אל"ף, מי שכל כך סובל מהרשתות האלה מוזמן תמיד לעזוב. ובי"ת, זה לא שלפניהן כולנו ישבנו יחד כאחים בכיכר העיר.

נולה צ'לטון, זכרה לברכה, עשתה תיאטרון חברתי אמיתי, שנתן ביטוי לאנשים ולמקומות שהיו עד אז כמעט מושתקים בתרבות הישראלית. הפרידה ממנה רק מחדדת את הניתוק ההולך והגובר של התיאטרון (בהכללה כמובן) מהישראליות במובנה הרחב, הרבגוני. תיאטרון שמשווע לחלוצות כמוה, שיסחפו את הטובים שבשחקנים אל הפריפריה.

בניגוד למוזיקה, שנתפסת כמדיום על־זמני, הטלוויזיה תמיד נדמית כמו משהו שנכון לשעתו ולא עומד במבחן הזמן. אבל אז הגיעו השידורים של "סיינפלד" בנטפליקס, ואחרי עשור שבו לא צפיתי בארבעת המופלאים זה היה כמו להקשיב לביטלס אחרי תקופה ארוכה. לא פחות. ויזואלית, ברור שזה התיישן. מהותית, נדמה שרק השתבח.