חיינו מתנהלים לכאורה בשלווה ובנחת. אנחנו יושבים נינוחים על הכורסה בביתנו, צופים מבעד לחלון אל הנוף המרגיע והפורח ומעיינים בעיתון. זה הרגע שבו אנחנו חשים מועקה כבדה ומתכווצים מאימה.
הרי לפניכם לקט מקרי של ידיעות מעיתוני הימים האחרונים. באחת הידיעות נכתב: “בית משפט השלום בתל אביב האריך בשישה ימים את מעצרו של הפרופסור החשוד באונס ותקיפה מינית של מטופלות. עד כה הצטברו נגדו 11 תלונות בגין חשד לשני מעשי אונס ותשעה מעשים מגונים”.
המשכנו לעלעל בדפי העיתון. עמוד נוסף הוציא מאיתנו קריאת תדהמה ובהלה. קראנו על אישה השוהה במקלט לנשים מוכות בגליל, ובעת שיצאה להליכה מחוצה לו יחד עם חברתה שגם היא שוהה במקלט, נחטפה באמצעות איום בנשק, על פי החשד על ידי שני אחיה.
לידיעות הללו הצטרפה גם הידיעה על נתינה זרה ממולדובה שנעצרה בחשד לרצח המטופלת שלה, קשישה בשנות ה־90 לחייה, תושבת חדרה. על פי הפרסום, בני משפחתה של הקשישה מצאו אותה ללא רוח חיים בביתה בשעות הבוקר והזעיקו את המשטרה.
לפי הידיעות בעיתון, נדמה שהמתח והחרדה בנוף האנושי בארצנו מתגברים והולכים. לפי עוד ידיעה שבה נתקלנו, הוגש כתב אישום נגד “בן 29 שנאשם ברצח בנסיבות מחמירות של אמו בעיר שדרות”. לפי כתב האישום, “הוא חנק אותה בצווארה, הכה ודקר אותה דקירות רבות בסכינים ובמברג”.
כל הדיווחים הללו, מהעת האחרונה, מהווים חלק משגרה עכורה ומפחידה ההולכת ומתגברת, ואין מי שיעצור בעדה. את מי נאשים? הרי האווירה בארצנו דומה לזו של כל יתר עמי תבל, פחות או יותר. האם טבעו של האדם, שמרגע לידתו עליו להיאבק לכאורה על מעמדו וקיומו, הוא הנושא באשמה? אל מי נישא את פנינו בתדהמה בשאלה: מדוע הדברים הללו קורים?
נותרה לנו תשובה אחת והיא קבועה: החינוך. הערכים בחברה. יש להמשיך ולהטיף ללא הרף לנפשות הרכות בעולמנו, גם בבית וגם בבית הספר, את יסודות האהבה, החיבה, הכנות והכבוד לזולת. אנחנו תקווה כי זו הדרך היחידה שבה לפחות נוכל להמעיט את מעשי הפשע והשנאה המעכירים את שלוות חיינו ועולמנו.