תאוות ההשפלה הלכה והתגברה עם התעבות הטענות נגד שמעון פרס

נוכח התגובות המגומגמות לראיון שהעניקה קולט אביטל לגידי וייץ ב"הארץ", אפשר לדמיין את התסכול של כותבי "ארץ נהדרת" על היותם בפגרה כשהחומרים החלו להתגלגל במוחם ולהציפו ברעיונות. רק לשבת ליד המקלדת ולתת לאצבעות ללכת במקומך תוך הסנפת אמירות אוויליות ולגימה מהנקטר המשכר של צביעות זולגת המתובלת במנה גדושה של דמעות תנין.

תגובת הציבור הלכה והתגבשה בד בבד עם התעבות התיק הווירטואלי של ההטרדות המיניות המיוחסות לשמעון פרס. הרוב חשו מבוכה ואי־נוחות. בקרב מי שראו בו, בנוסף למדינאי מוכשר ועתיר הישגים, גם דמות מופת, ניכרו סימני הרצון להכחשה.

אבל הרובד החשוב בשיח שמציפים הגילויים האלה הוא ההבנה המתגבשת שהסיפור הוא עלינו. על העדריות, על ההפכפכות, על הקניבליזם. על תאוות ההשפלה של מי שרוממנו. מידת ההנאה מהשפלתו של המורם מעם היא פונקציה של גודל המרחק בין איגרא רמה לבירא עמיקתא.
פרס לא מתלבש על הפרופיל של מטרידן, להפך. הוא נתפס כג'נטלמן גם על ידי יריביו, למרות שמועות אלו או אחרות מיד שנייה לאוזן שלישית.

הוא קרוב יותר לדמות הצדיק המיוסר המקנא בסתר בחברו הנערץ על ידיו, משה דיין, מאשר לדמות ההולל חסר המעצורים שדיין יצר לעצמו. הוא לעולם לא היה מגיב כפי שהגיב לוי אשכול כאשר תודרך על ידי ראש השב"כ לקראת כניסתו לתפקיד ראש הממשלה וזה אמר לו "אנחנו יודעים שאתה אלמן. אל תדאג, אתה יכול לסמוך על שומרי ראשך שלא יספרו על פגישות אישיות שלך". אשכול הגיב מיד: "למה? להפך, שיספרו".

הרפלקס הראשוני של המכחישים היה להוציא להורג את השליחה באשמת רצח השלום. ח"כ לשעבר ענת מאור הייתה המתנקשת. אלא שאמירתה פורשה כהקלה בהתייחסות להטרדה מינית לפעילי שלום. כשנפל האסימון שהמשוואה ההזויה מעוררת את השאלה המסקרנת לאן תגיע המחילה כשידובר באדריכל השלום כולו, הוחלט לנטוש את המחילה הזו.

את הנתיב האלטרנטיבי של השתקת השיח מחמת התיישנות החריבו לעצמם החסידים השוטים למיניהם, אבירי הנאורות, בהתנהלותם הנמהרת כשמדובר היה ברחבעם זאבי. היה זה תחקירה של אילנה דיין, שבו הובאו עדויות אנונימיות, בעיקר, בנוגע להטרדות האלוף. והיות שעובדה ב"עובדה" היא עובדה, געשה הארץ ורעשה.

הגינויים וההודעות על החרמת טקסי הזיכרון הממלכתיים זרמו כנחלי הנגב אחרי שבר ענן, וקבוצות של נשים אדומות בבגדים שחורים התארגנו לקמפיינים לביטול ההנצחה של גנדי. אישה לא קמה לשאול למה נזכרו המתלוננות אחרי שנים כה רבות. אישה לא טענה: אחרי מות קדושים.

וכשההתיישנות נוטרלה גם היא, נשלפו מהבוידעם האמירות הישנות והטובות שלעת בלותן הייתה להן עדנה: להכיל... לראות בפרופורציה הנכונה... להבין שאלו היו זמנים אחרים... הנורמות השתנו... כך נהגו כולם... הנשים לא היו שיות תמימות... מי שהולכת ליד האש צריכה להביא בחשבון כווייה... בנורמות של אז אישה שלא הוטרדה הרגישה פגומה בנשיותה... כל השטויות הסטנדרטיות שחלקן קוממו כבר את הסבתות של המגוננות משינקין ובנותיהן.

אז למען הסדר הטוב, וכדי שכל הצדדים לא יתבלבלו, חשוב להדגיש: פרס הלך לעולמו חף מכל אשמה. זה מעמדו היחידי וכזה יישאר לנצח. הפרסומים המטרידים תרתי משמע, כבר לא יטרידו את מנוחתו. השאלה היא מה הם יעשו לזכרו על רקע הפופולריות ההולכת וגואה למחולות שדים במקומותינו.

הח"כית מיכל רוזין ממרצ הפנימה ברפלקס דחוי כי כך או אחרת הפרסומים האלה ילוו את מורשתו. וכיאה למנכ"לית לשעבר של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, סובבה את הסכין יחד עם ההגה עד הסוף: "מורשתו הפוליטית המפוארת של פרס חייבת לכלול גם את התנהגותו הבזויה מולה (אביטל - מ"ק) ומול האחרות".

קו פרשת המים

שמעון פרס עצמו, שבע כיבודים וכבוד בעיקר בשנותיו האחרונות, ודאי הכיר בשפת המקור את האמרה הפולנית, שבמדינה קומוניסטית הדבר שהכי קשה לצפות מראש זה העבר. זו אולי הסיבה שפרס הפתיע אפילו את מקורביו, כאשר דרש במפגיע להסיר את פסלו של משה קצב משדרת פסלי הנשיאים לשעבר בגינת בית הנשיא. עוצמת המאבק נראתה בזמנו מוגזמת, נעדרת היגיון ומאוד לא אופיינית לפרס.

אפילו ארגוני הנשים, שעקבו ללא לאות אחרי תנאי מעצרו של הנשיא השמיני ושלחמו נגד כל הטבה והקלה, לא חשבו שאפשר לשנות את ההיסטוריה ולהתעלם מנשיאותו. הכל ייחסו את התעקשותו הגחמנית הזו לגנים הבולשביקיים שקפצו לו פתאום. הרי שם בברית המועצות היו מעדכנים את העבר על פי ההווה מעשה שגרה.

כעת מסתבר שלפרס היה פשוט ידע שלא היה בידי האחרים. הוא הכיר כמובן את כל המעשים המדוברים כעת ועוד כמה, והעריך שיבוא יום והם יצאו החוצה, ובעוצמה. כעת, בדיעבד, כשהקרחון, או קצהו, צף על פני המים, ברור מדוע השכנוּת העתידית בין הפסל הנשיאותי השמיני לתשיעי הטרידה אותו: הטשטוש בין מי שהורשע לבין מי שמעשים דומים ייוחסו לו ללא חותמת מכתימה.

זו גם התשובה לקוראים שחשוב להם מאוד להתקומם בנקודה זו נגד הגזירה השווה שנעשית כאן כביכול בין מי שמואשם בפשעים ועבירות קלות למי שהורשע על ידי בית משפט באונס ונידון ל־7 שנות מאסר. מי שרוצה לרדת לחקר האמת, צריך לשאול איך קרה בעניינו של קצב הפלא שאותה מערכת עובדתית הולידה בזמן קצר שתי תוצאות משפטיות שונות לחלוטין, שהפער ביניהן בלתי נתפס ולא ניתן לטיוח באמירה: משפטים הוא לא מדע מדויק.

אותה מסכת עובדות שהולידה הרשעה באונס ושבע שנות מאסר, תורגמה זמן קצר קודם לכן לעסקת טיעון שעל פיה הנשיא קצב מקבל אפס ימי מאסר בפועל ו/או עבודות שירות, לא מואשם באונס, ומבחינתו עיקר העיקרים, הוא לא נדרש לסגת מגרסתו כי לא קיים יחסי מין עם המתלוננות וגם לא להודות בקיום רומן איתן.

הפרקליטות הגנה על העסקה בבג"ץ, אשר אישר אותה ברוב דעות. זו הייתה התוצאה האמיתית שהניבה החקירה נגד הנשיא קצב: עסקת טיעון מקילה מאוד שעליה חתמה הפרקליטות, שאושרה בבית המשפט העליון. ההמשך היה טרגדיה של טעויות מצדו של קצב, שכמו נכנס לוורטיגו. חרקירי אומלל של נשיא שאיבד קשר עם המציאות, וירה בעצמו צרור מיותר אחר צרור מיותר, כשבין היתר החליט לסגת מעסקת הטיעון.

סביר להניח שפרשת פרס תהפוך לקו פרשת המים שתניע את המטוטלת מן העבר חזרה אל ההווה והעתיד, ולפחות הנידוי החברתי לגבי מי ששילם את חובו לחברה יוסר. עוד סיבה טובה לתקווה שהשינוי הזה אכן יתחולל הוא משה איבגי.