ישראל תחת מתקפה מסוג חדש: מתקפת טמטום והבלים ויראליים. צעירים רבים יוצאים פצועים ומצולקים מהתנפלויות לינצ'טרנטיות יומיומיות, בתגובה ל"סערות ברשת". השנים האחרונות הביאו עמן בציר משובח של מילניאלס, שכישרונם הגדול הוא בהעלאת סטוריז. אני צופה קבוע בשלושה כוכבי רשת מקסימים: נבו עמרני, רועי הראל ושפי מרציאנו. שלושתם מוכשרים, מצחיקים מאוד, מגניבים ואמיתיים, אבל יותר מכל - מדברים שפה חדשה.
אומנים פוסט־מודרניים עם יכולת ורבלית נדירה של תיווך חייהם לסרטונים בני 15 שניות ומאות סטוריז בשבוע. מי שעוקב אחרי כוכב רשת או שניים, מכיר את הפרקטיקה. זו יכולת לפתח שיחה מרתקת עם המצלמה של הנייד, על נושאים טריוויאליים להחריד כמו קנייה בסופר, קבלה של קפה ב"ארומה", או מעבר ברחוב רגיל לחלוטין, כשהם תמיד מאוד נרגשים מכל דבר.
אנשים בוגרים לא היו מעלים בדעתם לספר לעולם או לעוקבים שלהם (אם יש להם כאלה) על חוויות כה בנאליות. החוויות היומיות שלהם הופכות לסרטונים, הסרטונים לעוקבים, העוקבים לכסף, הכסף לקריירה. הם גם מעלים מערכונים כתובים ועשויים היטב, מגובשים, עם דמויות ואמירה (סרטון ה"אם דיילות היו כנות", למשל) או דיבובים נונסנס - אבל רוב התוכן ספורדי. פרצופים, כיתובים משעשעים. שיחדש של ג'ורג' אורוול באינסטגרם.
לצד הכישרונות הנפלאים האלה עולים וצומחים כוכבים ויראליים חסרי אמירה ותוכן, שרובנו מתקשים להבין מה הופך אותם למי שהם. מי זה בעצם בן זיני? ממה מתפרנסת גל גברעם? מה מקורות ההשראה של אדם אליוף? מדוע תום חיימוב נחשב לסלב? מה התוכן הייחודי שיש לירדן הראל, ומדוע עומרי, בן זוגה לשעבר, מספר בעיתון ש"לא הייתה בגידה", בזמן שרוב הציבור לא יודע מי הוא בכלל ועל מה הוא מדבר?
זו בועה שחיה במשק אוטרקי, סגור, שהולך וגדל. הם מעלים סרטונים לרשתות, ו"ישראל בידור", על יותר ממיליון עוקביו, מסקר אותם. צעירים חדשים מתחילים לעקוב אחריהם, הפופולריות שלהם עולה, ומכאן הדרך לריאליטי קצרה. או אז ניתנת להם הצדקה בדיעבד לתואר VIP. זו שרשרת ההתקדמות החדשה בעולם הבידור בארץ.
בסוף השבוע שעבר התפרסם סרטון של בן זיני ואדם אליוף מלב הים, כשהם מעבירים כלבה קטנה לאדם שגלש בלב. הכלבה הייתה מפוחדת, מבולבלת וכמעט נפלה. אחרי ה"סערה ברשת" הם התנצלו והודו שהסרטון נראה מזעזע, בן זיני אמר "קמתי לכיתת יורים". מבחינתם, לא האירוע עצמו אלא איך שהוא נראה בסרטון - הוא זה שמזעזע.
כוכב הרשת והפעיל למען בעלי חיים, מישל טרוני, פרסם שרבים פנו אליו שיגיב, אבל גם הוא ירד למחתרת, בגלל פרשייה אחרת שאיתה הוא מתמודד. גם היא קשורה לעוקבים ברשת. "נעלמתי כי אני מסדר נזק שעשה אדם אחר, שחיפש צפיות. נוצר עליי עליהום".
לשני המשפטים האלה - "קמתי לכיתת יורים" ו"נוצר עליי עליהום" - מצטרף גם הראיון ההזוי של גל גברעם, שבו אמרה: "הקורונה זה פלוץ של כדור הארץ… אני חושבת שהאנשים שנפטרו מקורונה היו צריכים למות", וגם: "בכל פעם שאני נמצאת במקום עם הרבה אנשים, עולה לי אסוציאציה של שואה. אני אומרת לעצמי 'בואנה, בשואה נהרגו יותר'. את קולטת? שישה מיליון, זה מלא. תמיד אני חושבת על זה כשאני רואה הופעות בפארק". כן, אין טבעי יותר מלחשוב על השואה כשאת בהופעה בפארק הירקון.
אל הקלחת התנדב להצטרף השף טום אביב, בשבתו כאקס של גל גברעם, ובלי שאף אחד שאל לדעתו הוא כתב עליה: "אדם קטן, חסר כישרון, שכל וכנראה גם רחמים", וטען שהוא בזבז את זמנו איתה, ועוד טינופים דוחים וכמעט אלימים נגדה.
האם כולנו פלטנו שטויות והיינו חסרי אחריות כשהיינו בני 20? כנראה שכן, אבל היחידים ששילמו אז את המחיר היו אנחנו וההורים שלנו. כיום מדובר בדור חדש של מולטי־טאלנטים, שלא יורים ובוכים אלא משתפים וחוטפים, שיודעים הכל על הכל אבל לא יודעים באמת כלום על שום דבר.
אני משוכנע שכוונותיהם טובות. אני בטוח שבן זיני אוהב חיות, שגל גברעם אוהבת אדם, ושטום אביב אוהב לבשל. אבל הכל יוצא להם עקום. הם בתוך לופ שאין ממנו מוצא.
הם מתעסקים, מגיבים, מתראיינים, חוטפים, ואז מעלים סרטון נוסף כתשובה ל"סערה" שנוצרה, מתוך כוונה שמנייתם תעלה כשהם במרכז של שערורייה. ואז שוב ראיון מתנצל או מצטדק או נוזף, שיוביל שוב לתגובה של הצד השני וכך גלגל האיוולת הזה ימשיך לנוע לנגד עינינו, עד אין קץ.
