ערב אחד נגמרה לי המטרנה. גפן כבר הייתה אחרי אמבטיה חמימה, לבושה בפיג'מה נעימה עם ריח מרכך כביסה ושיחקה על משטח הפעילות באורגן שקניתי לה. שמעתי שמוצרט התחיל מוקדם, אז חשבתי לעצמי, ננסה, מה כבר יכול לקרות?
לחצו כאן לכל מה שצריך לדעת על הזזת שעון החורף
ניגשתי אל המטבח ומזגתי מהתרמוס שלה 120 סמ"ק אל הבקבוק הוורוד שאיתו היא נרדמת. פתחתי את קופסת המטרנה שהייתה קלה מהרגיל, ונבהלתי, נשארה בה רק כף אחת, מאוד הגיוני שאפילו פחות. מכיוון שאני אמא חרדתית ובזבזנית מדופלמת, הרגעתי את עצמי מהר וניגשתי אל אחת המגירות שבה אני מאחסנת את המטרנות, הבמבות והגרברים. הפעם, הקונטרול פריק שבי השפיל את עצמו והתפייד. לא הייתה שם אף קופסת מטרנה. איך הצלחתי לפספס את זה? בעוד טיטולים, מגבונים ובגדים יש לה לעשור קדימה (נקווה שהיא לא תצטרך, כי זה עלול להיות מביך) אזלה לי המטרנה, איך תלך הילדה לישון רעבה?
חשבתי מה לעשות. אני גרושה עכשיו, וגור - אף על פי שהוא אבא טוב - נמצא בחייו ובאותו הרגע לא היה זמין כל כך. כל משפחתי גרה רחוק, והבייביסיטר שלה - הייתי מוכנה לשלם כפול, רק שתבוא לשעה - לא יכלה. הסתכלתי על גפן, שחייכה אליי עם שתי השיניים הקטנות שלה, ושאלתי אותה: “רוצה טיול עם אמא?". היא זחלה אליי, הרמתי אותה, לקחתי את הארנק ומפתחות הרכב ויצאנו מהבית. בדרך אל הסופר־פארם היחיד שמצאתי פתוח היא התחילה להשמיע קולות של עייפות. אימצתי את זיכרוני וסיפרתי לה את “אליעזר והגזר". היא לא אוהבת את הסיפור הזה, אז עברנו ל"מעשה בחמישה בלונים" - גם בו היא מואסת, כי כמה בלונים ותקוות יכולים להתפוצץ בסיפור אחד? לבסוף הגענו ל"ברכבת יושבת ארנבת", סיפור שירתק אותה תמיד.
כשהגענו, לא הוצאתי את העגלה מתא המטען. ביד אחת החזקתי את גפן וביד השנייה תרתי אחר מטרנות. לקחתי ארבע קופסאות מטרנה במכה, שלא יחסר, שלא יקרה שוב מצב כזה, זה היה כבד ומתיש ומעייף, שילמתי וחזרנו הביתה. שעה אחר כך כבר ישנה גפן במיטתה עם בקבוק ורוד וריק על ידה. אני אמא. אין ספק, הפכתי להיות אמא.
לא מזמן הגיעה אליי ידיעה שהמוצר הנגנב ביותר בסופרים ובפארמים הוא קופסאות של מזון תינוקות. אפילו הייתה כתבה שבה סיפרו אמהות קשות יום שהן מערבבות מים עם קמח ונותנות לתינוק כדי שבטנו תירגע ולא תקרקר מרעב. יש המון עמותות שעוסקות בחלוקה. כן, שמעתי כבר הכל, והאמינו לי שקראתי את כל הטוקבקים הנבזיים של אלה שידם (שצריכה להיות כרותה) קלה על המקלדת. העובדה הברורה, הקשה והפוצעת היא שיש המון המון תינוקות רעבים בישראל.
ועוד יעשו מחקרים ועוד נשמע על פגעי הקורונה והשלכותיה שנים קדימה, אבל את כל הקשור לפירוק משפחות, פרנסה שגוועה ומתה והפגיעה האנושה באדם הפשוט, לא חושבת שמישהו יצליח לעכל בזמן הקרוב, אם בכלל.
בתי שבעה, כן, אכתוב זאת ולא אבוש, בתי שבעה וכל עוד זה תלוי בי ובאביה, יחד או לחוד, תהיה שבעה תמיד. אם היא תבכה ולא יהיה אוכל במקרר ולא כסף בכיס? אצא לרחוב, פשוטו כמשמעו, בלי סייגים ובלי מחשבה מיותרת (אני רק מקווה שיש מספיק גברים שחובבים מלאות בעולם הזה). אבל נכון להיום ולשנים הקרובות, בתי שבעה.
כל כך הרבה בקשות אני מקבלת לדף הפייסבוק שלי, שמונה נכון להיום 120 אלף עוקבים. מה לא מבקשים ממני? שאשתף על הקיר שלי עמותות, ימי התרמה, סופרים צעירים שמגייסים את הונם הראשון להוצאת ספרם, חיילים בודדים חסרי טלוויזיה, תנור או אמצעים להתקיים עמם בכבוד. על פי רוב - אני מסרבת. כי פייסבוק הוא פרנסתי, ארצה או לא. לא אוכל להפוך אותו ללוח מודעות. רע ככל שזה יישמע. עניי עירך קודמים.
בכל זאת, אני לא מתעלמת, תמיד מקשרת לאנשים שיכולים לתרום, מנסה לעשות חיבורים שיועילו ולתת במה למי שצריך בתוכנית הרדיו שלי, שם הכל קל יותר והמיקרופון פתוח. אבל בשבוע שעבר קיבלתי הודעה שלא יכולתי להתעלם ממנה, פתחתי וסגרתי אותה שלוש פעמים לפחות: “בוקר אור, מרסל, סליחה שאני פונה אלייך, אבל אם תוכלי לעזור לי בקופסת מטרנה, מבטיחה להחזיר לך כשיהיה לי". בלי הרבה מילים, בלי בקשות לכסף, לתשלום חשבונות או לכל דבר אחר - כך כתבה, קופסת מטרנה ואחזיר לך כשיהיה לי.
לא הצלחתי להתעלם, השבתי לה מיד, בלי להסתכל לה בפרופיל, לראות אם פיקטיבית היא או לא, וגם לא היה צורך - אדם שמבקש אוכל, לא כסף, אוכל - ועוד לתינוק! מי אני שאחקור אותו? איכס. “בטח, איפה את גרה?", שאלתי, והיא שלחה לי את כתובתה.
כל זה קרה כשאני במסדרונות בית המשפט למשפחה, עומדת לצד מי שהיה בעלי עד לא מזמן ושנינו, כל אחד בעולמו, יושבים כמו שני זרים ומחכים שיקראו בשם המשפחה המשותף שהיה לנו כדי להיכנס ולחתום. היא שלחה לי את כתובתה. נכנסתי אל אפליקציית המשלוחים, שלחתי כמה חבילות מטרנה, טיטולים, משחות החתלה ועוד כמה צ'ופרים גם בשבילה. היא אמא, אבל גם היא צריכה לחיות ממשהו. כתבתי לה שהכל סודר.
התור התעכב, זוג שנכנס מחובק אל ההיכל יצא בכאסח: “אני אראה לך מה זה! יש אלוהים בשמיים!", היא צרחה עליו. “יופי, הוא יטפל בך", ענה לה באדישות.
נאלמתי. פתאום הגיעו הפרפרים לבטן והפחד שגם לי זה יקרה. הפחד הזה חלף דקה אחרי כן, כשהזכרתי לעצמי שחתמתי על כל מה שביקש, העיקר שלבתי יהיו הורים טובים, יהיה אבא ותהיה אמא. המחשבה על האישה הזו לא הרפתה מראשי. או־קיי, מטרנה סידרתי לה, אבל מה עם שכירות? מה עם אוכל? שכן אם לאדם אין 59 שקלים לקניית קופסת מטרנה, איך יהיה לו לקניית עוף, בשר, מעדנים?
בהחלטה של רגע כתבתי בדף הפייסבוק שלי על המקרה שלה, סיפרתי שהיא קיבלה מענק לידה, אבל בגלל חוב ישן בביטוח לאומי, עיקלו לה את הכל. עולם של רשעים העולם הזה.
פתחתי פייבוקס, מין אפליקציית תשלום, וכתבתי לחברי הפייסבוק שלי שאם הם רוצים לעזור שיתרמו לשם. עמדתי מול השופטת שהביטה בי ושאלה: “מרסל, הכל מקובל עלייך בהסכם?".
“מקובל", עניתי.
“יש לך ילדה בת שמונה חודשים", הזכירה, “ההסכם הזה דואג לה?".
“דואג", עניתי ונחנקתי, מי האמין שבגיל שמונה חודשים אפרק לה בית. גור לא דיבר.
“מרסל, יש עוד משהו שתרצי או תרצו להוסיף?", שאלה.
“לא", עניתי. בטח שרציתי להוסיף, רציתי לצעוק, רציתי לבכות, רציתי לשכב על רצפת אולם בית המשפט ולהגיד: “איך עבדו עליי ככה? איך מכרו לי פנטזיה של משפחה מאושרת? מי לעזאזל כתב לי את הגורל? אני רוצה את הבת שלי, עכשיו, לידי, איתי".
“תודה, כבוד השופטת", אמרנו יחד ויצאנו שותקים מהאולם.
הוא לא הביט בי, אמר שיש לו המון עבודה ושאל אם אכפת לי לקחת מונית הביתה. זה בסדר, הוא לא רע, הוא פשוט לא מודע, בלעתי את ההשפלה והלכתי ל"ארומה", שם הזמנתי לי הפוך גדול ואיזו עוגה מוגזמת.
פתחתי את הסלולרי שלי. באפליקציית הפייבוקס ההיא נתרם מהקוראים שלי, שלי!!!, כסף שהספיק למטרנות, טיטולים, שכירות, חשבונות חשמל ואפילו לחגיגת יום הולדת לילדה שאמה נותרה ללא שקל. מעל 20 משפחות נהנו מתרומותיהם של קוראיי.
רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי. רציתי לרחם על עצמי, אבל לא הצלחתי.
אתם מבינים? מסכת סנהדרין, פרק ד': “כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו".
אז בכיתי, בלילה, במרפסת - כשקיבלתי עוד ועוד תמונות של מקררים מלאים וכמה מכתבי תודה מרגשים. בכיתי בלילה, במרפסת, בכיתי את תודתי לקוראיי, שהצילו את אותן המשפחות ובה בעת, מבלי שידעו, הצילו גם אותי מעצמי. יש תינוקות רעבים בעולם, יא ריבון העולמים, יש תינוקות רעבים.