יש קו ישיר וברור שמאחד בין הצילום של בנימין נתניהו בשוק מחנה יהודה ובין הצילומים של ראשי הקואליציה בעת אירוע הגיבוש במודיעין. ואני לא מתכוון לעיתוי הפוליטי, אלא לשימוש בתמונה אחת כדי לספר סיפור שלם ומורכב. ולחלופין, לסתור אותו. במקרה של נתניהו, סיבוב הקזבלן בשוק הגיע אחרי פיאסקו המספרה. למי שהחמיץ, מדובר בהתהדרות שלו בכך שמעריצים רבים קיבלו את פניו בהתרגשות, כשיצא מהמספרה בירושלים. עלילה שהופרכה בידי צילומים שפורסמו מהאירוע. נתניהו נזקק לפריים חדש אחד שישדר - אני עדיין על הסוס, וייתר את הצורך במתן הסברים לגבי פדיחת המספרה.
ראשי הקואליציה, מצדם, נקלעו לשרשרת מביכה של הדלפות והקלטות שתיארו יחסים עכורים מאוד בין הגורמים השונים בממשלה - בייחוד בין איילת שקד ויאיר לפיד, ומיהרו לייצר כמה תמונות פוטוגניות במיוחד של הסתחבקות "נינוחה" ו"לא פורמלית" בין הצדדים. בשני המקרים, נעשה ניסיון ליצור תגובה מהירה ואפקטיבית, דחוסה לתוך פריים אחד.
השימוש הזה, בכוחה של תמונה, הוא שיקוף מצוין של העולם שאנחנו חיים בו. עולם שכבר לא משתמש באינסטגרם, אלא הפך לאינסטגרם. בדגש על ה"אינסטה". עולם שמתאפיין באפס סבלנות וכבר לא מסוגל לקבל טקסט ארוך ומורכב - או טקסט בכלל; עולם שמבוסס על פעולת הגלילה ברשתות החברתיות, ולכן קם ונופל על היכולת לבלוט לרגע בתוך הפיד התמיד רווי מדי. עולם שבאופן אבסורדי הפך לסופר–שטחי, דווקא בגלל הגיוון העצום שנוצר באמצעי התקשורת שלו.
את ההשטחה הזו אפשר למצוא בכל תחומי החיים, כולל בזה שאמור לספק לנו חלק ניכר מהעומק והתוכן, הוא התרבות. הדוגמה הקלאסית היא כמובן טיקטוק. מדיום סופר–פופולרי, שמעצם ההגדרה שלו מבוסס על מהירות: סרטונים קצרים בני שלוש שניות עד דקה. כמו כל חידוש טכנולוגי, טיקטוק מביא איתו גם לא מעט ברכה. למשל, הוא משיב לחיים קלאסיקות מוזיקליות משנות ה–70 ואילך, שבאופן כמעט פלאי עוברות את מבחן האופנה ומגבלת הזמן של היישומון. אבל מדובר רק בשירים שתופסים את המאזין כבר בשניות הראשונות. אחרת, הוא ממהר לדפדף. התוצאה היא שינוי דרמטי בפתיחים של מרבית השירים שנוצרים כרגע. ובעיקר, קיצור שלהם והגעה מהירה ככל האפשר ל"עסק". מאזינים צעירים כבר לא מכירים את הקונספט המוזיקלי הזה, של פתיח ארוך, ההולך ונבנה באופן דרמטי והדרגתי.
השבוע השמעתי לבן הצעיר שלי את "מאמא" של ג'נסיס, כדי להמחיש לו עד כמה פיל קולינס היה מבצע גדול. עמדנו בחדר העבודה שלי, מול הרמקולים הישנים, והשיר החל להתנגן. לאט–לאט. בפתיח ארוך, שפתאום נדמה לי כמו נצח. הבן שלי הוסיף לעמוד בנימוס, אבל העיניים שלו התרוצצו לכל הכיוונים. "הנה, זה תכף בא", שמעתי את עצמי מתנצל - שוב ושוב. אבל גם כשפיל קשישא החל סוף–סוף להישמע, לקח זמן ניכר עד שהוא הגיע לעוצמות הרגשיות שאותן רציתי להמחיש. פה בדיוק היה נעוץ הקסם של השיר המקורי. בבנייה ההדרגתית. אבל פתאום הרגשתי שמדובר במריחה אינסופית, ולא רק בגלל הבן שלי. אפילו אני כבר איבדתי סבלנות.
האינסטה הזה מאפיין גם את עולם הטלוויזיה. כל פרק ראשון, בסדרה גנרית של נטפליקס, נפתח היום בשטף עז של אירועים שהיו מחזיקים פעם פרק שלם. העיקרון זהה: חייבים למשוך את הצופה מיד, לפני שיאבד עניין. גם כאן, הנזק הוא בלתי נמנע. הרבה אפקטים, דם ותמרות עשן, על חשבון היכרות מדודה ומענגת עם הדמויות ועם העלילה. זה בערך כמו להשוות בין טינדר לבנייה ישנה של קשר. אני צופה היום מחדש ב"סיינפלד" ומתענג, אבל הילדים שלי מתקשים לצלוח פרק אחד של הסדרה. הרי חולפות דקות ארוכות עד שהסיפור מגיע לאיזושהי פואנטה, אם בכלל. וזה מתפשט, אפילו למקומות הכי אליטיסטיים בתרבות. השבוע שמעתי במאי תיאטרון אומר בחרדה: "אם לא נתפוס את הצופה בדקה הראשונה, הלך עלינו". כנראה שבאמת הלך עלינו.
על הסכין
1. הפרובוקציה הברורה של מארגני הפגנת הימין, שפרסמו שהיא תתקיים ב"כיכר מלכי ישראל", משמע לא "כיכר רבין", היא ילדותית ומקוממת. בלי קשר להשקפה פוליטית. מה היא נועדה בעצם להגיד? שליצחק רבין ז"ל אין לגיטימיות? שלא היה ראוי לשנות את שם הכיכר שבה נרצח, כראש ממשלה מכהן?
2. כל קנייה שבועית שלנו בסופר עולה יותר. זה מטורף, אפשר להרגיש את הפער משבוע לשבוע. מוצרים שנתפסו פעם כמוצרי יסוד, כמו אורז, חצו מזמן את רף ה־10 שקלים. וההתייקרות הזו נכונה גם להרבה תחומי חיים אחרים. אז איך זה שהיא לא באה לידי ביטוי במדד האינפלציה? ושהיא מתרחשת באופן כמעט סודי, אף שהיא בכל מקום?
3. אף פעם לא הסתרתי את חיבתי ל"חתונה ממבט ראשון", הריאליטי היחיד שלא לוקח את עצמו ברצינות תהומית. אבל בשבת האחרונה, ברגע השיא של מפגש הזוגות, נצפתה יועצת התוכנית יעל דורון כשהיא מזועזעת מגילויי חוסר הכנות של הזוגות. "למה הם לא מספרים את האמת?", צעקה בתסכול אישה העובדת בתוכנית ריאליטי, המבוססת על מניפולציות ועריכה מגמתית.