יש מתח קבוע, לא פתיר, בין מה שחשוב ומה שדחוף. חשוב – לשים כסף בצד כדי שיהיה לפנסיה; דחוף – לתקן נזילה בצינור המטבח. לעתים קרובות, הכסף לנזילה בא על חשבון החיסכון לפנסיה. לא כי הצינור יותר חשוב, אלא מכיוון שהצינור כאן, והפנסיה רחוקה.
מה שנכון לצינור ולפנסיה נכון גם לכלכלה של היום ולהתחממות כדור הארץ של מחר. חשוב – שלא תהיה התחממות. דחוף – שלא תהיה אבטלה. מי מנצח? דווייט אייזנהאואר, שהיה נשיא ארה"ב, ועוד לפני זה מפקד כוחות ארה"ב בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה, טבע אמרה שנהוג לצטט בסמינרים של מנהיגות. "מה שחשוב הוא רק לעתים רחוקות דחוף, ומה שדחוף הוא רק לעתים רחוקות חשוב". את האמרה הזאת לקחו יועצים לענייני כל מיני, והפכו לתורה של התנהגות ע"ש אייזנהאואר. יש מי שעשו מזה איור יפה לשיפור החיים, ובו ארבעה ריבועים. אחד לחשוב ודחוף, אחד לחשוב ולא דחוף, אחד לדחוף ולא חשוב, אחד ללא דחוף ולא חשוב. חפשו את הפירוט בלהיט הספרותי של סטיבן קובי, "שבעה מנהגים של בני אדם אפקטיביים במיוחד".
אחר כך נסו לסדר את האתגרים שלפניכם בטבלה הזאת, ותראו שמה שקל לאמריקאים, לא תמיד קל בעולם האמיתי. בעיקר משום שבמהרה תגלו שיש הרבה מאוד אירועים שנכנסים לריבוע של גם דחוף וגם חשוב. רבים עד להתפקע. דחוף וחשוב: להעביר תקציב. דחוף וחשוב: לבלום את איראן. דחוף וחשוב: לטפל בפקקי התנועה. דחוף וחשוב: להתכונן לגל הבא של המגיפה. מה לא דחוף ולא חשוב? אולי לקרוא את הטור הזה בעיתון. אבל אם לא תקראו, איך תדעו לארגן את החיים בסדר הנכון?
בשבוע שבו הוכרזה "הזדמנות אחרונה" לבלום את ההידרדרות עד כדי אובדן של כדור הארץ, כדאי לזכור שבסוף לכל דבר יש סוף. בסוף כולנו נמות. בסוף, גם כדור הארץ ימות, כדרכם של עצמים שמיימיים מסוגו. ועוד הרבה לפני שימות, כבר לא יהיה מותאם לחיי בני אדם. בטח לא בני אדם כפי שהם היום. וגם אם יצליחו להימלט, לכוכב אחר, לגלקסיה אחרת – וזו לא תהיה משימה של מה בכך – בסוף גם הגלקסיה ההיא תמות. יש תהליכים שלוקחים כמה עשרות שנים, ויש שמאות, אלפים, מיליונים של שנים. אבל שום דבר לא מתקיים לנצח. לפחות לא על פי מה שידוע למדע כיום. כך שבכל מקרה, כולנו עסוקים בלדחות את הקץ. מה שדחוף היום, אבוד מחר.
לא פלא שגרטה טינטין אלאונורה ארנמן טונברי, נערה שוודית שנלחמת למען כדור הארץ, החלה את הדרך הארוכה לתהילה בתקופה ארוכה של דיכאון. היא דרשה מאמא שלה להפסיק לטוס, כדי למעט בזיהום. ואמא הפסיקה. פחות בגלל הכדור, יותר בגלל הילדה. שדות תעופה הם האויב של גרטה, רכבות הן הידיד. השבוע באה לגלזגו ברכבת מלונדון. אולי היא חושבת שבזה תתרום לדחייה של הקץ. אולי בכל זאת היא שמה לב, שמעל הרכבת הנוסעת עופפו מטוסים הנושאים לוועידת האקלים משלחות מנופחות של גברים בחליפות ונשים בשמלות ערב.
שווה לדבר על המתח שבין דחוף לחשוב בשבוע של הוועידה בגלזגו. שווה לדבר עליו בשבוע שבו ישראל מעבירה תקציב. שהרי, גם מלחמה על התקציב וסעיפיו מתנהלת בתווך הקבוע הזה, חשוב מול דחוף. מה חשוב? להקים תשתיות תעבורה לטווח ארוך. מה דחוף? לשמור על כל חברי הקואליציה מרוצים, שמא יצביעו נגד התקציב. כמובן, זה מה שחשוב לקואליציה. לאופוזיציה קל יותר לאחד את הדחוף עם החשוב. מבחינתם, שהכסף כולו ילך לתשתיות, ושחברי הקואליציה יהיו לא מרוצים, ויפילו את הממשלה. כך בדיוק נראה ההבדל שאריאל שרון הדביק לו את הכינוי "דברים שרואים מכאן". כך בדיוק נראה ההבדל בין יאיר לפיד, שהבטיח לבוחריו ממשלה רזה ולא בזבזנית, לבין יאיר לפיד שמוצא את עצמו בראשה של ממשלה עבת בשר ופזרנית.
קל להיות נגד ממשלה שיש בה ריבוי שרות ושרים, כאשר לא צריך להקים ממשלה. כאשר אין סיכוי או פיתוי להקים ממשלה. קל להיות בעד הסטה של תקציב לתשתיות, כאשר את הסיכון הפוליטי על המהלך ייקחו אחרים. באותו אופן, קל להיות נגד התחממות כדור הארץ, כשאת המחיר על קירורו ישלמו בעיקר אחרים.
הברזילאים סובלים ממצוקה כלכלית גדולה. הם יודעים שחשוב להציל את כדור הארץ, אבל הבעיה הדחופה מונחת לרגליהם. לישראל יש בעיית פשיעה חמורה. גם אנחנו יודעים שחשוב להציל את כדור הארץ, אבל כשחושבים על הנגב, חושבים פחות על טמפרטורות ויותר על השתוללות של מעשי שוד. עכשיו נעצור ונהרהר: האם להשקיע בקירור הנגב, כדי שאפשר יהיה לחיות בו בעוד 50 שנה, או להשקיע בריסון הנגב - כדי שאפשר יהיה לחיות בו בשנה הבאה?
השבוע התפרסמו נתונים מפורטים על הדאגות העיקריות של האמריקאים. הסקר כלל 24 אפשרויות, וביקש לדרג את שלוש הראשונות. ארבע אפשרויות שזכו לדירוג גבוה במיוחד בכלל האוכלוסייה הן הקורונה, עליית מחירי המזון והדלק, הצורך לשלם חשבונות בלי להיכנס לאוברדרפט ועליית מחירים באופן כללי. מכאן והלאה, הדרך מתפצלת. מה שמדאיג אותה הוא לא מה שמדאיג אותו, ומה שמדאיג אותם, אינו מה שמדאיג אותן.
בוחרים דמוקרטים דירגו את הקורונה במקום הראשון, ואת התחממות כדור הארץ במקום השני. זו דאגה לטווח ארוך. בקרב הרפובליקנים, רק 8% בחרו בהתחממות הגלובלית כדאגה מרכזית (אחת משלוש הראשונות). להם יש עילה לחרדה שנראית להם חמורה יותר, והיא בלי ספק דחופה הרבה יותר: מצב ההגירה בגבול הדרומי עם מקסיקו, שכמעט שליש מהם רואים כסיבה מיוחדת לדאגה. בקרב הדמוקרטים, ההגירה מדאיגה רק 6% מהמשיבים.
שמרנים אמריקאים הרבה פחות מודאגים מהקורונה. הם גם הרבה פחות מודאגים מהתחממות הכדור. דאגות אינן עניין לגמרי רציונלי, וגם לא עניין שאפשר לקבוע ביחס אליו מדרג שמתאים לכולם. דאגות מתיישרות רק לעתים רחוקות עם השיח הציבורי הרווח. מי שחי בטוויטר, או מקריאת מגזינים אמריקאיים, עשוי להתרשם ש"תרבות הביטול"
(Cancel culture) - נידוי אדם בגלל אמירה, בדרך כלל שולית, שנתפסת בעיני קבוצה כלשהי כפוגענית - היא האירוע המרכזי של שנת 2021. למעשה, רוב האמריקאים לא מתעניינים בה במיוחד. גם מקרב השמרנים, שנוהגים להתרעם על התופעה המשונה הזאת (ובצדק), רק מעט מדרגים אותה גבוה בסדר העדיפויות. עם כל הכבוד לכמה סטודנטים בקמפוס שכן־או־לא מאפשרים למרצה לשטוח את דעותיו שנראות להן מקוממות או גזעניות או לא עולות בקנה אחד עם הערכים שלהם – מחירי הדלק מכאיבים יותר.
כמובן, זו לא בהכרח בחירה נכונה. עוד כמה אגורות על ליטר דלק לא ישפיעו על החברה כפי שאנחנו מכירים אותה. לעומת זאת, תרבות שאיננה מאפשרת פתחון פה למי שעמדותיו חורגות מתו תקן שנקבע על ידי פעילים רדיקליים של השמאל, עלולה בהחלט להוביל לנזק כבד, משמעותי וארוך טווח. גם התחממות כדור הארץ עלולה להגיע לממדים שיש להם השפעה דרמטית על דפוסי מגורים והגירה, תפוצת מחלות וחקלאות. היא יכולה לשנות חיים של מיליארדים.
אבל כל זה לא יקרה מחר בבוקר. מחר בבוקר אפשר להידרס, אפשר לקבל אבחנה רפואית קשה, אפשר להיפגע באירוע טרור, אפשר להיקלע למלחמה, אפשר לשלם עוד כמה אגורות לליטר דלק. העולם מספק סיבות רבות לדאגה. קשה להתרכז בכולן. טבעי להתרכז באלה שמאיימות עלינו עכשיו - לעומת אלה שיאיימו על מישהו אחר בעתיד.
סטיית תקן
1. הפערים בין שני סקרים שפורסמו השבוע היו גדולים מאוד – ולא רק משום שבאחד גדעון סער לא עבר את אחוז החסימה ובשני נפתלי בנט לא עבר. הם היו גדולים ביחס לעוד שתי מפלגות, העבודה וישראל ביתנו. פער של 3 מנדטים בין שתי המפלגות מסקר לסקר. באיזה נתון מטריד הסקרים היו דומים לגמרי? הנתון שמלמד שאילו היום היו בחירות, לאף אחד מהם לא הייתה קואליציה. אלא אם בנט או סער היו חוזרים לזרועותיו של נתניהו (מה דעתכם – היו חוזרים?).
2. לרגל חג הסיגד התפרסמו שוב נתונים שאמורים לדעת ולפעמים שוכחים: כמעט חצי מיהודי אתיופיה שנמצאים בארץ הם ילידי הארץ.
3. רוב גדול של אזרחי העולם המערבי סבורים שלאמריקה יש הישגים טכנולוגיים מרשימים, גבוהים מהממוצע (72%). רוב גדול של תושבי אותן מדינות סבורים שלאמריקאים יש מערכת בריאות כושלת, ואולי הכושלת ביותר (66%). אין סיבה לקבוע שיש קשר בין ההצלחה הטכנולוגית לבין הכישלון הרפואי. אבל מה אם יתברר שיש קשר? הנה שאלה מעניינת של סדרי עדיפויות. האם נכון לוותר על היתרון הטכנולוגי כדי לספק שירותי בריאות טובים יותר לכלל האוכלוסייה (גם אם התשובה נראית קלה – היא לא לגמרי קלה).
4. ובחזית אמריקאית אחרת: מגמת החילון התיישרה. כלומר – שיעור האמריקאים שמגדירים את עצמם "ללא דת" התייצב. הוא גבוה – יותר מחמישית. אבל אחרי כמה שנים של עלייה חדה, כבר איננו עולה. יש כל מיני השערות לסיבה לכך. אחת מהן היא שהאמריקאים למעשה נותרו דתיים כשהיו, הם פשוט מרגישים נוח יותר להגדיר את עצמם כחסרי דת, אם אינם דתיים באופן אקטיבי.
השבוע השתמשנו בנתונים של אתר המדד, ערוץ 13, דיירקט פולס, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פיו, גאלופ, טיפ.