נתניהו החזיר את הגאווה לשקרנים ושכנע המוני אנשים שככה זה צריך להיות

לטור המלא של בן כספית:

1. תפילת נעילה

רגע האמת היה לפנות בוקר, אור ליום חמישי. הקואליציה הגיעה, סוף־סוף, לקריאה השלישית והמכרעת על תקציב 2021. את חוק ההסדרים ותקציב 2022 דחו להמשך. התקציב של השנה הנוכחית, התקציב שבנימין נתניהו סירב להעביר, הוא הגיים צ'יינג'ר.

גורלה של הממשלה תלוי בו. גם גורלו של נתניהו. אם זה עובר, אין בחירות והממשלה זוכה ביציבות. אם זה נופל, הולכים לבחירות תוך שלושה חודשים. "אם לביבי יש שפן", אמר זאב אלקין לראש הממשלה נפתלי בנט וחליפו יאיר לפיד, "הוא שולף אותו בדיוק בנקודה הזו. בקריאה השלישית על תקציב 2021. זה קו פרשת המים, זו נקודת ההכרעה. הוא לא ישלוף אותו קודם. הוא יחכה למאני טיים".

כדי לא להגיע למאני טיים, שלפו החרדים תרגיל מתוצרתם. בעומק הלילה שבין רביעי לחמישי, לקראת זריחה, הם הגיעו עם בקשה מיוחדת. ההצבעות על הקריאה השנייה לתקציב 2021 עמדו להסתיים, וההצבעות לאישור התקציב בקריאה שלישית עמדו להתחיל. אבל עכשיו הם ביקשו הפסקה, כדי להתפלל "הנץ החמה". יו"ר הכנסת מיקי לוי לא ידע איך לאכול את זה. הוא לא מבין גדול ב"הנץ".

בשביל זה יש לו את הנץ אלקין. לשועל הפוליטי הזה לא הייתה בעיה להבין את התרגיל. החרדים, שגם הם שועלים בני שועלים, ידעו שהאינטרס העליון הוא לדחות ככל האפשר את העברת תקציב 2021 כדי לשמור על סיכוי כלשהו למהפך. ברגע שתוכרז הפסקת תפילה, לך תדע מה יקרה. מי לא ירגיש טוב, מי יתלבט, מי יתחרט.

המטרה הייתה לברבר את הקואליציה, להתיש אותה, ואז דוחים את ההמשך לשבוע הבא ואז, אלוהים גדול. אבל קודם, כדי לרצות את אלוהים, צריך להתפלל "הנץ". אלקין שאל את ראשי החרדים "תגידו, אתם תמיד קמים בחמש וחצי להתפלל 'הנץ'?", והם ענו ש"לא תמיד, אבל אם כבר אנחנו ערים ואנחנו כאן, אז למה לא?".

אלקין נטרל את המרעום בדרכו: בואו, תוותרו על הצבעה שמית אחת שחשובה לכם (ההצבעות השמיות ארוכות ומסורבלות, בניגוד להצבעות הדיגיטליות המהירות כברק), אנחנו נחזיר לכם זכות להצבעה שמית אחת בתקציב 2022 מחר. בנוסף, תרדו מ־15 הסתייגויות שנשארו לכם, נחזיר לכם אותן בהצבעה על התקציב של 2022. כך נוכל להגיע מיד לקריאה השלישית, תצביעו ותלכו להתפלל. אחרי שנעביר בקריאה שלישית, ניתן לכולם הפסקה ארוכה לשינה, של חמש שעות, במקום שעה. הולך?".

"הולך", אמרו החרדים. כך היה וכך הגיעו הצדדים לאותו מאני טיים לקראת חמש בבוקר. במשך שבועות דיברו במסדרונות הכנסת על ה"שפן" של נתניהו. על העריק הסודי. על הנס שיחולל הקוסם הפוליטי הגדול ביותר בכל הזמנים. ואז ההצבעה החלה. לחץ הדם, בשני הצדדים, טיפס בתלילות. אנשים נשמו בכבדות.

הצבעה שמית, ארוכה ומייסרת. האם יצוץ השפן המפורסם? כשמזכירת הכנסת הגיעה לאות מ"ם, בנימין נתניהו נעמד. פניו היו שחורות, כשולי הקדירה. אותות הגיל, התבוסה, הלילה הארוך והחמיצות ניכרו בו. למשמע שמו, "נתניהו בנימין", הרעים "נגד" ויצא במהירות מאולם המליאה.

אלקין, שלא הסיר מביבי את העיניים, ניגש לבנט ולפיד ואמר להם "זהו זה, זה נגמר. ניצחנו". איך נגמר? הם שאלו, מאיפה אתה יודע, הרי ההצבעה בעיצומה. "תאמינו לי", אמר אלקין, "אני מכיר את האיש, אם היה לו שפן, הוא לא היה יוצא מהר ככה. הוא היה נשאר כדי לוודא שהשפן לא משתפן". אלקין צדק. השפן היחיד שהיה לנתניהו היה הוא עצמו. שפן הפוך.

2. כארי בסוגר

זה היה לילה מכמיר לב. האופוזיציה הקולנית, הכוחנית והגדפנית נמרחה כמרגרינה על טוסט קלוי. אנשים מרוקנים, שבורים, כבויים ומבינים, לראשונה, את מצבם האמיתי. שרים לשעבר שהורגלו בשררה, בצבא עוזרים ושרתים ובמנעמי השלטון, התרוצצו מותשים במליאה, מהצבעה להצבעה, שמית ודיגיטלית וחוזר חלילה, והפסידו כמעט בכל ההצבעות. מנהיגם הבלתי מעורער, אחד בשם נתניהו, ישב רכון על ספרו והתקשה להרים את עיניו מהכתובים. מה לו ולהם. ישחקו הנערים לפניו. והם, צייתנים שכמותם, שיחקו ונשחקו.

השעות רדפו זו את זו, ללא תכלית. יריב לוין, המקצוען היחיד שנותר בצד של ביבי, זז אחורה משום מה. את האירוע ניהלו שלמה קרעי, שעמד לבדו והקריא הסתייגויות הזויות בזו אחר זו, ודודי אמסלם שבעיקר קילל. הייתה לו משימה לא פשוטה, לאמסלם: להאפיל על הגידופים שהושמעו ביום שלישי בכיכר הבימה. הוא עמד בה בכבוד. מאי גולן, לבנה כמו סיד, לא הרגישה טוב. מיקי לוי, בטובו, הסכים להתקזז איתה.

אנשים חששו לשלומה, משום מה. מי שהאזין ל"נאום הצווחות" שלה ביום שלישי, שכלל גם את הרפליקה הבלתי נשכחת "בנט מגשים את כל הפנטזיות הסוטות, הרטובות והדוחות של השמאל החולני במדינת ישראל", הבין שלא "השמאל" חולני כאן. הגב' גולן אוחזת כרגע בתואר הזמני של הדבר המחליא ביותר שאי־פעם דרך בכנסת ישראל. כנחש שירק את כל הארס שלו (בהפגנה בשלישי), ברביעי היא הייתה חלשה וחיוורת.

בצד השני עמדה קואליציה מגובשת ונחושה. חלק משמעותי מחבריה היו "נורווגים", חברי כנסת חדשים, זה מקרוב באו, מלאי עזוז ומרץ. ניצחה עליהם מי שסופגת בחודשים האחרונים תועפות של ארס, גידופים, השמצות, שקרים והכפשות, יו"ר הקואליציה עידית סילמן. בניגוד להערכות, היא לא נשברה ממופע הטינופים הזה, אלא להפך. היא הבינה מול מה היא מתמודדת והתחזקה, התחשלה ונשבעה להעביר את התקציב. היא עשתה להם בית ספר.

מי שהביטה במתרחש ברגשות מעורבים הייתה ח"כ מירב בן ארי מיש עתיד. היא ישבה עם כל אותם שרי ליכוד מקשישים בקואליציה לאורך ארבע שנים. משהו בתוכה מחבב אותם. כאב לה עליהם. מנהיג מפלגתה, יאיר לפיד, הבחין במצוקתה. "הכל בסדר?", שאל אותה בשיחה פרטית במהלך ההצבעה, "כן, אבל תשמע, זה מוזר, אני מרחמת עליהם". לפיד הרגיע אותה. עדיף לרחם על המדינה.

את זה הם לא עשו בשנתיים האחרונות, אלא העדיפו לאפסן את המצפון, את המחויבות, את האמת, ולהיגרר אחרי נתניהו. עכשיו הם גילו לאן בדיוק הוא גרר אותם. ההנגאובר שצפוי להם עכשיו יהיה מייסר במיוחד.

נתניהו עצמו התנהג באופן מוזר. עם ירידת הטור הזה לדפוס הוא כבר הצביע בפעם השישית עם הקואליציה ויצא מדי פעם לסיבוב רגלי סביב אולם המליאה, כארי בסוגר. הוא מבין את מצבו, השאלה היא אם הוא מבין מי אשם במצבו. מי גרר אותו לסיטואציה הזו. מי הפך אותו ממנהיג בעל שם עולמי שעוקר מעצמות וטוחנן זו בזו, לסוכן כאוס שהצליח להקהיל בסביבות 1,200 מפגינים להצלתו באמצע השבוע. האיש מתפרנס היום בעיקר מהסתה פרועה, פס ייצור המוני של פייק ניוז והמשך הפצת שנאה בכמויות מסחריות. 

בנימין נתניהו ייאלץ לקבל החלטה בקרוב מאוד. אם הוא רוצה לחתור לעסקת טיעון מהירה, זה הזמן. היועץ המשפטי שיחליף את אביחי מנדלבליט לא יהיה טוב ממנו. הוא יהיה גרוע ממנו. כי קשה לחשוב על יועמ"ש טוב ממנדלבליט, עבור נתניהו. הוא נתן לו אין ספור הנחות סלב, הוא התעכב, גרר רגליים ודשדש, הוא "דגר" שנה על ההקלטות הנפיצות של תיק 2000, הוא לא הפעיל את כל אמצעי החקירה שצריך להפעיל, הוא הלך על המינימום האפשרי.

את היועץ הבא יבחר אדם בשם גדעון סער. נתניהו יודע ששום דבר טוב לא מאיים עליו מהכיוון הזה. אם הוא רוצה לחלץ את עצמו מהסרבל הכתום הממתין לו בסוף הדרך, זה הזמן. כדי לדעת מה הוא יחליט לעשות, צריך לענות על שתי שאלות מצטברות: האם הוא יודע מה הוא רוצה, והאם הוא זה שקובע מה הוא רוצה. אני לא בטוח שאני יודע.

את מצבו מדגים ערוץ הטלגרם של עמית סגל. הפיד של סגל החרוץ הוא פיד ביביסטי למהדרין. כל משאל שסגל מעלה אצלו מסתיים בנוקאאוט מהדהד. בדרך כלל 90-10 לטובת ביבי או מי מטעמו, בימים קשים 80-20. ובכן, סגל העלה לפני כמה ימים משאל בזו הלשון: למי אתם מאמינים (בפרשת המו"מ בין הליכוד לרע"ם), למנסור עבאס או לבנימין נתניהו? הצביעו קרוב ל־35 אלף. התוצאה: עבאס ניצח עם 51%. ניצחון משכנע יותר מזה שבו ניצח נתניהו את פרס ב־1996. אפילו הביביסטים כבר לא מאמינים לו.

3. המנצחים

מנצחים לא חסרים השבוע. הראשון הוא שר האוצר אביגדור ליברמן. יחסית לביצועיו באוצר, כל מה שעשה עד היום נראה כבזבוז זמן. האיש מתפקד כמו דג בים. למחרת כניסתו לתפקיד הוא זימן את כל ראשי המשק (יו"ר ההסתדרות, התעשיינים, המעסיקים וכו') והשבוע חתם איתם על עסקת חבילה, לראשונה מאז 1984. התקציב עמוס רפורמות חשובות, נושאים שלא טופלו שנים ועכשיו קיבלו פתרון, כולל מתווה להעלאת גיל הפרישה לנשים, רפורמת הכשרות המבורכת, העלאת שכר המינימום, קצבת הזקנה והטיפול בניצולי השואה.

ליברמן תפקד בחודשים האלה כליבת הכור שהניעה את הממשלה כולה. מילת הקסם הייתה "תקציב", והוא סיפק את הסחורה. השאלה היא מה יקרה מיום ראשון בבוקר. האם הלכידות הפנימית של הקואליציה השברירית תתחיל להתערער בעקבות מחסור באתגרים? האם "הקלקולים" יתעצמו? האם המרכיבים השונים של התבשיל המוזר הזה יתחילו לבעבע, זה על יבלותיו של זה? כנראה שלא. כל עוד נתניהו בשטח, כל השאר יהיו במתח (בריא). השאלה האמיתית היא מה יקרה ביום שאחריו, אם נגיע אליו.

מנצחים נוספים, מובנים מאליהם, הם שני ראשי הממשלה, הנוכחי והבא: בנט ולפיד. הראשון, מתחיל לתפוס ביטחון וסימן "וי" על רוב המשימות הלא פשוטות שנערמו על שולחנו בחודשי כהונתו הראשונים: הוא צלח את ג'ו ביידן, העמיק את שיתוף הפעולה עם השכנים, הציל את היחסים עם ירדן, כרת ברית עם א־סיסי, ניצח את וריאנט הדלתא בלי סגרים ובלי הגבלות ועכשיו גם העביר תקציב. הוא לא יכול היה לבקש יותר מכל זה.

הוא עבר את המטחנה הביביסטית קדימה ואחורה. בהשוואה למה שעוללו לו, מה שעובר עכשיו על הבנטים זה טיול אחר צהריים בפארק. יש לו לא מעט סיבות לחייך לעצמו בהנאה: הוא שרד. עכשיו הוא שר הביטחון, ונתניהו לא. הוא יקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות בעוד נתניהו ינסה, בעוד חודש, לפתור את בעיית המכוניות של הרעיה והילדים, כולל המאבטחים והנהגים, שיחזרו לחיק המדינה.

ומה עם הסקרים? כרגע, הם לא באמת חשובים. הסיכויים שהמפה הפוליטית הנוכחית תדמה למפלגות שירוצו בבחירות הבאות, נמוכים מאוד. ייתכן איחוד כוחות בימין, משהו דוגמת ליברמן, בנט וסער במפלגת ימין אחת, ליכוד חלופי שאמור להיות דומה למה שהליכוד היה פעם: לאומי, ציוני, ליברלי, עם הוד והדר, עם איזונים ובלמים, עם כבוד בסיסי למוסדות המדינה ובלי פולחן אישיות. עוד מוקדם לדון בזה.

4. עידן השקר

האם זהו סוף עידן? מוקדם לקבוע. בתי הקברות מלאים אנשים שניבאו את קצו של נתניהו. הוא נראה כמו חתול שנפרד זה עתה מנשמתו התשיעית, אבל יש מצב שמיליארדר כלשהו ירכוש עבורו נשמה עשירית. הוא היה פעם הפוליטיקאי החד, היעיל והקטלני בישראל. מה שנותר עכשיו במקום שבו עמד פעם הוא עיי חורבות.

בשנתיים האחרונות הוא עשה את כל השגיאות האפשריות, בזו אחר זו. הוא קבר את עצמו קבורת חמור, בכוחות עצמו. אני מקווה בשבילו שהוא יודע את זה. אם לא, המצב רע באמת. לו גנץ היה מצביע שש פעמים הפוך בליל ההצבעות החשוב ומסתובב במעגלים סביב הכנסת, רק אלוהים יודע מה הביביסטים כבר היו עושים ממנו.

מכל חטאיו של נתניהו (היו לאיש גם הישגים), אחד הוא המרכזי והקשה מכולם: הוא הביא לנו את עידן השקר. הוא הפך את היוצרות. הוא יצר מציאות חלופית, שבה השקר הוא אמת, האמת היא שקר. פעם, פוליטיקאי שנתפס בשקר היה מתבייש, מתכנס בעצמו, יורד למחתרת. היום, זה פשוט הפוך. נתניהו החזיר את הגאווה לשקרנים, הפך את השקרנות לאומנות, וגרוע מכל: שכנע המוני אנשים שככה זה צריך להיות.

השבוע קיבלנו עוד דוגמה קלאסית עם אותו "תחקיר" שפורסם בערוץ 13, שבעקבותיו פרץ לחיינו קמפיין ציבורי "ישראל מתאבדת" שתוכנן מראש, והתבסס על שקר גס, מניפולטיבי, אכזרי ונטול בושה: ישראל תחת בנט ולפיד תעביר מיליארדים לחמאס. אגב, בתחקיר עצמו השקר הזה לא מופיע. אתמול, כדי למזער נזקים, פרסמו עורכי התחקיר (עמותת "עד כאן") מסמך נתונים שבו הם קובעים חד־משמעית שמעולם לא טענו שחמאס מקבל או יקבל כסף מתקציב המדינה.

מה זה משנה? השקר כבר עשה לעצמו כנפיים, על לשונותיהם המתגלגלות של הביביסטים לדורותיהם, ועכשיו לך תשכנע את ההמונים שאין להם אחות בחמאס. במהדורה החדשה של ספרי על נתניהו (נתניהו, ביוגרפיה), נחשף הסיפור של נתניהו ומנסור עבאס. הוא הולך כמה שנים אחורה ומתחיל בשני המאמרים שכתב נתן אשל, מקורבו של נתניהו, ב"הארץ" ו"מקור ראשון", ולפיהם ערביי ישראל אינם הבעיה, אלא הפתרון.

אשל, בתצוגת נבואה מרשימה, ניבא שם בדיוק מה שקורה היום: צריך להכניס את הערבים למשחק הפוליטי, צריך להושיט להם יד, צריך לכרות איתם ברית. זה היה בלון ניסוי. ראה נתניהו כי טוב ושיגר את אשל, יחד עם ראש הסגל שלו יואב הורוביץ ומזכיר הממשלה צחי ברוורמן למפגש חשאי עם עבאס בכפר קאסם. אנחנו מדברים על שנת 2018, כן? הם אכלו עם עבאס ארוחת ערב בביתו של מקומי, שמחזיק את המוסך המרכזי של אוויס בכפר. הורוביץ היה, כזכור, מנכ"ל אוויס בעברו.

המפגש הוכתר בהצלחה. הקשר נקשר. נתניהו קיבל את האישור שלפיו עבאס זמין לעסקים. הוא משנה כיוון, הוא מוכן לשבת בקואליציה, הוא מוכן לשתף פעולה, הוא רוצה להפוך לש"ס של הערבים. נמאס לו מעניינים מדיניים וביטחוניים, הוא כאן בשביל הציבור שלו. הוא כאן בשביל הדו־קיום. נתניהו הוקסם. הוא הבין שיש לו ביד סטארט־אפ. הוא יפרק את המשותפת ויקלף את עבאס לכיוון שלו. מבצע סיירת מטכ"ל קלאסי, בעורף האויב. כמו שחטפו בזמנו את דיראני והשייח' עובייד, כך נחטוף את עבאס.

במציאות, עבאס נחטף, אבל נתניהו חטף. נתניהו הכתיר את עבאס, טיפח את עבאס, הוא הכשיר את הלבבות ובנה את המדרגות. אבל אז הגיע בצלאל סמוטריץ' וקלקל הכל. מספיק לחזור לציוצים, לפוסטים, לראיונות ולהכרזות של הביביסטים השונים, השופרות ואפילו בכירי הליכוד (פוסט נרגש של מיקי זוהר, ראיונות של צחי הנגבי), כדי להבין שאילו זה היה אפשרי, נתניהו היה ממנה את עבאס לשר האוצר.

מרגע שהתברר שזה לא אפשרי, הפך עבאס לחמאס, רע"ם לזעם וקיש החליף את הנאום המהלל שכתב לכבוד עבאס, לפטיש. מה שמצמרר הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה כמעט כולם, כאיש אחד, התיישרו בן רגע עם השקר. הם שכחו מכל מה שקרה במשך חודשים, הם אפסנו את המצפון, ניפצו את המראות בחדר השינה שלהם ופשוט שיקרו בפה מלא ובמצח נחושה רק כי נתניהו סימן להם לשקר.

על זה אסור לסלוח לו. על שהפך ציבור שלם לסומא בארובה, נטול מצפון או מוסר, מכור לשקר ומשועבד למציאות בדויה ופייק ניוז. צריך לקוות שכשנגיע ליום שבו אפשר יהיה סוף־סוף להכריז על סוף עידן נתניהו, נחזור כולנו למה שהיה כאן פעם.

5. געוואלד חד־פעמי

מילה על החרדים: אני מניח שעכשיו לא רק ישראל אייכלר מבין כמה פתאים הם היו, איך שמו את כספם (תרתי משמע) על קרן הצבי, שלא רואה אותם ממטר. שכרם, על הנאמנות הכלבית (ע"ע ליצמן) לנתניהו, הוא נדידה אכזרית במדבר הפוליטי, רחוק מאוד מאזור הנוחות שלהם.
עכשיו הם מתקרבנים. איך כולם קמים עליהם לכלותם, איך ליברמן הצורר לועג להם וגוזל את פתם של תינוקות של בית רבן.

הם בוחרים, כרגיל, בפתרון הקל, אבל זה יעבור להם ואז גם הם יצטרכו לקבל החלטה: להמשיך להלחים את עצמם לפולחן האישיות החלול של נתניהו, או להבין את הכללים החדשים ולחזור למשחק.

הסיפור של החרדים מתומצת כולו, בקליפת אגוז, בסיפור הרפורמה על כלים חד־פעמיים. גם כאן, הגעוואלד עולה השמיימה. התנפלות על חנויות בטרם עליית המס, הצטיידות במלאי לעת צרה, קינות קולניות, שוד ושבר, העיירה בוערת. איך, איך מעיזים לפגוע ב"אורח החיים שלנו"? הם שואלים.

התשובה פשוטה: זה אורח החיים שלכם ב־20 השנים האחרונות. לפני כן, לא היו כלים חד־פעמיים. איך הסתדרתם? איך שרדתם? הרי גם אז היו לכם הרבה ילדים, שיהיו בריאים. אז מה עשיתם? אכלתם מתוך עלי בננה? לא. התשובה פשוטה: הדחתם כלים. או קניתם כלים רב־פעמיים מפלסטיק ושטפתם אותם אחר כך. זה פשוט, זה הגיוני וזה אפילו יותר זול. כל כלכלן יודע שרכישת כלים חד־פעמיים (גם במחירים הזולים) יקרה יותר מרכישת מדיח או פשוט הדחת כלים. אבל החרדים אוטמים את אוזניהם, מסוככים על עיניהם וממשיכים להגן על "אורח חייהם".

השבוע העלינו לשידור ברדיו 103 חרדית מביתר עילית, אם לשישה ילדים, שהייתה אמורה לקונן על מר גורלה בתחום הרה הגורל הזה. הצבתי בפניה את העובדות האלה: מה עשיתם לפני המצאת הכלים החד־פעמיים? האם את יודעת שיותר חסכוני להדיח כלים? להפתעתי, האישה הישרה והראויה הזו אמרה את האמת: דווקא בנושא הכלים החד־פעמיים, זו רפורמה טובה, היא הודתה, אני מקווה שהיא תישאר. אנחנו קצת מגזימים, הודתה (אני מביא את זה בשפתי, לא בשפתה).

זו האמת: השד אינו נורא כל כך, אורח החיים לא יינזק, הכלים החד־פעמיים הורסים את הסביבה, גורמים נזק עצום לטבע, לבעלי החיים, לניקיון, לחופים, לפארקים, לים, למה לא. אין מה להשוות את זה לנזק (הלא קיים) הנגרם לחרדים, שייאלצו להיגמל מהכלים החביבים עליהם. זה יעבור בקלות. אבל זה רק המשל.

הנמשל הוא אותו "אורח חיים" חרדי שמטריל את כל המדינה כבר עשרות שנים. העיקרון דומה לעקרון הכלים החד־פעמיים: משהו שלא נוח במיוחד לחרדים, אף שהוא גורם נזק כבד, עצום, בלתי הפיך, לשאר העולם: לחברה, למדינה, לכלכלה.

הם צריכים להפנים שגם הם צריכים לוותר פה ושם. הם חייבים להבין שאף אחד לא רוצה להמיר את דתם או לשנות את אורח חייהם. כל מה שאנחנו מבקשים זה שיתחשבו במצב וייכנסו, ככל האפשר, אל מתחת לאלונקה. כי האלטרנטיבה היא שבסופו של דבר כולנו נשכב עליה.