אמציה אחד היה פעם, בימים רחוקים מאוד, מלך יהודה. בן 25 היה כשהומלך בירושלים, והקדנציה שלו על הכיסא הרם נמשכה 29 שנים. ספר מלכים ב’ מחמיא לו כשהוא מעיד עליו ש”עשה הישר בעיני השם”. כידוע, לא כל מלכי יהודה וישראל עשו כן.
בימים הרבה פחות רחוקים, מלך בישראל, בשדות הכדורגל, אמציה אחר, שהיה בלם כוכב בקבוצת הפועל תל אביב ובנבחרת ישראל. הוא, אמציה לבקוביץ, היה אהוד ואהוב על חובבי כדורגל רבים, בהם גם חובבי קבוצות אחרות ואפילו יריבות, בשל אופיו הנוח, התנהלותו המוערכת, הליכותיו, יושרו ומשחקו הנקי והמעולה על מגרשי הכדורגל. אפשר לומר בהסתמך על לשון התנ”ך שאמציה של ימינו עשה הישר והטוב בעיני רבים, ואלה אבלים עליו. הפרסומים בכלי התקשורת על מותו לפני שבוע היו בולטים ונרחבים. גם אני הייתי באבלים, אך לא בגלל הכדורגל, אף כי אני חובב ענף ספורט זה, אלא בגלל חברות ואהדה אישית. מה לי ולו? איך חברנו זה לזה? הנה הסיפור.
אמציה לבקוביץ ואני נולדנו בתל אביב בהפרש של כמה שבועות באותו בניין, הניצב עד היום ברחוב ביל”ו פינת ברדיצ’בסקי. לא גרנו שם ביחד שנים רבות, אבל כשאמציה החל להתפרסם בעיתונות כשחקן כדורגל בכיר וכמאמן, סיפרה לי אמי על לידתנו הצמודה ותיארה באוזניי כיצד היא ואמו של אמציה היו מטיילות יחד עם ילדיהן הרכים בשדרות רוטשילד הקרובות.
לימים, כשנפרדו שתי המשפחות וכל אחת עברה לגור בבניין אחר בתל אביב, נותק הקשר השוטף ביניהן, אבל הוא חודש בין דור הבנים בדרך בלתי צפויה. ממש משמיים. זה היה כשאמציה היה כבר מאמן קבוצת הכדורגל של הפועל באר שבע ואני עיתונאי ב”מעריב”. יום אחד חזרתי משירות מילואים אי שם בנגב ועליתי בבאר שבע לאוטובוס הנוסע לתל אביב. ראיתי מושב פנוי והתיישבתי בו. רק כשהתמקמתי כראוי הבחנתי שאני יושב ליד אמציה לבקוביץ, שכני־חברי בימי ילדותנו המוקדמת, שנעשה עם הזמן אישיות מפורסמת, כמעט הייתי אומר נערצת.
יצאנו לדרך. הייתה שתיקה בינינו, כמו בין שני זרים שלא ראו זה את זה מעולם ועתה נקלעו בעל כורחם זה לשכנות צמודה לזה. שנינו היינו עייפים מעמל היום וקרובים לשקיעה בשינה עמוקה. ואז החלטתי לשבור את השתיקה והצגתי את עצמי. אמציה היה כנדהם, ואולי אפילו לא זכר כל כך את עברנו המשותף הרחוק. אט־אט התחלנו לדבר, אבל לא זכרנו הרבה מימי ילדותנו הרחוקה, אלא את מה שסיפרו לנו הורינו.
אני סיפרתי לאמציה שכאשר הוא התחיל להתפרסם בכדורגל ותמונותיו הופיעו כמעט מדי שבוע בעיתונות, סיפרה לי אמי עליו, על שכנותנו המשותפת ועל הטיולים של שתי האמהות עם שני התינוקות בשדרות רוטשילד. הוא פרץ בצחוק ואמר: “כל האמהות אותו דבר. כשאתה התחלת לכתוב ב’מעריב’, עיתון הבית שלנו, אמי ממש חגגה וניסתה לכפות עליי לקרוא את העיתון ובעיקר אותך”. נו, וקראת? שאלתי. “רפרפתי לפעמים”, התחמק בן שיחי.
אמציה לבקוביץ היה אדם משכיל, חובב תיאטרון, תרבות ומוזיקה קלאסית, ובמשך השנים היו לו פגישות קצרות בפרוזדורי ובבתי הקפה של התיאטרון הקאמרי ושל היכל התרבות. אבל פגישה אחת שלנו נערכה רחוק מישראל, בדרום אפריקה. במקביל לכדורגל היה אמציה עובד בשב”כ בתחומי הצילום. היו שאמרו שפעל גם במסגרת המוסד, אבל הוא הכחיש. פעם אחת בכל זאת “אישר”.
זה קרה כאשר היה מאמן הכדורגל של נבחרת בופוטצואנה, מדינה אפריקנית קטנה בחסות דרום אפריקה. אני הגעתי פעם לדרום אפריקה בשליחות “מעריב”, ואמציה בא לבקר אותי במלון בפרטוריה הבירה. הוא צלצל מהלובי לחדרי והזדהה באנגלית: “שלום, מדברים מהקג”ב”. הכרתי מיד את קולו ועניתי: “הקג”ב כבר דיבר איתי יותר מדי ברוסיה. לא צריך עוד. אם אתה רוצה לדבר בשם המוסד, בבקשה” – וטרקתי. כעבור דקה פרץ אמציה לחדרי צוהל ומרקד. התחבקנו, ואני אמרתי לו: “תחליט כבר אם אתה גם במוסד או רק בשב”כ”. אולי החליט, אך לי מעולם לא הודיע.