הנה שאלה פסיכולוגית, שהיא גם שאלה משפטית: "מה הייתה תמונת המצב בעיניו של הנאשם לקראת הירי ובעת הירי?". הציטוט מתוך תיק. מדינת ישראל נגד שמואל יחזקאל. השנה: 2007. השופט: נעם סולברג, עוד בהיותו שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים. היום הוא בעליון. זה אחד מתוך כמה וכמה תיקים שמלמדים על דרך משפטית ותודעתית שישראל עברה ב־20 וכמה השנים האחרונות. דרך שהובילה לעבודות השירות שנגזרו השבוע על אריה שיף, מי שירה למוות בגנב רכב בסביבות ערד.
שיף הורשע כבר לפני כמה חודשים, על סמך הודאתו, בהמתה בקלות דעת. נציגי התביעה אמרו ש"פעולותיו היו מכוונות ומודעות", וביקשו שיוכנס למאסר. פרקליטו של שיף קבע שאפילו המדינה הסכימה ש"שיף אכן היה מאוד קרוב למצב של הגנה עצמית, אך מבחינה אובייקטיבית על פי החוק הוא לא הגיע למצב של הגנה עצמית".
אין זהות בין התיק הישן של שמואל יחזקאל לזה הטרי של שיף ולזה המוכר של שי דרומי, החקלאי שירה ברובה ללא רישיון בגבם של פורצים שנכנסו לחוותו. אין זהות - אבל יש דמיון. בכל המקרים היורה יהודי. בכל המקרים הנפגע ערבי. בכל המקרים התודעה משחקת תפקיד משמעותי. תודעתו של היורה בשעת הירי. האם פחד? האם חש בסכנה? האם הייתה לו שהות להפעיל שיקול דעת?
הנה עוד אירוע, לכאורה ללא קשר, שאפשר לחבר לשאלות הללו ולמקרים הללו. משטרת ישראל עצרה השבוע 78 סוחרי נשק ערבים במבצע רב־רושם, שאת תוצאותיו הסופיות נדע רק כאשר יתבררו כל העובדות בחקירה ובבית המשפט. 78! נניח שהסוחרים הללו כולם סוחרים קטנים. נניח שכל אחד מהם מכר בחייו רק קצת יותר מעשרה כלי ירייה. זו כמובן הנחה לא סבירה. מי שמכונה "סוחר נשק" מן הסתם מכר יותר. אבל נניח שעשרה. במקרה כזה אנחנו מדברים על כ־800 כלי נשק שמסתובבים אי בזה, מחכים לעשות את תפקידם במערכה השלישית - המערכה שבה, כמאמר הקלישאה, האקדח יורה.
ראש הממשלה, נפתלי בנט, מן הסתם קצת הגזים כאשר הכריז בעקבות חשיפת המבצע ש"נבנה כאן מצבור הנשק הבלתי חוקי הגדול במזרח התיכון". זו דרכו של פוליטיקאי לקבל כותרת ולגזור נתח של תהילה על חשבון מבצע שהחל יותר משנה לפני תחילת כהונתו. באמת - הגדול במזרח התיכון? על פי סקר גלובלי של נשק קל, מספר כלי הנשק האזרחיים לכל מאה נפשות בארה"ב (בשנת 2018) היה 120.5. כלומר, כלי ירייה וחמישית לכל אמריקאי.
על פי אותו סקר גלובלי, מדובר בפי שניים מכפי שיש לאזרחי המדינה שנמצאת במקום השני - תימן. שימו לב: מדינה במזרח התיכון. במקום השני. לא ישראל - תימן. הסקר הגלובלי הזה, שאפשר כמובן להעלות תהיות על מהימנות ועדכניות נתוניו, מעמיד את מספר כלי הירייה למאה נפשות בישראל על 6.69. בעיראק יש יותר מ־19 לכל מאה. בלבנון 32. כן, כנראה שבנט קצת הגזים.
אבל למה שאמר יש משמעות. כאשר כך מרגישים שרי ממשלה, יש סיכוי שהמדינה תנקוט צעדים נגד סוחרי הנשק, כדי לפרק את המצבור הגדול מדי, והוא בלי ספק גדול מדי, של נשק לא חוקי. כאשר זה הרושם שמקבלים האזרחים, גם רמת העצבנות שלהם עולה. מה שמחזיר אותנו לשיף. מה שמחזיר אותנו לדרומי. מה שמחזיר לשוטר שמואל יחזקאל, שאגב - עוד לא הזכרנו את הפרטים - ירה למוות בתושב הכפר עיסוויה, סמיר דארי. גם במקרה הזה, הירייה הייתה בגב. לא כאשר דארי התקרב לאיים על יחזקאל, אלא כאשר ניסה לברוח ממנו.
יחזקאל זוכה על ידי סולברג במחוזי. אחר כך, ברוב קולות, גם בבית המשפט העליון. שני שופטים תמכו בזיכויו: אליקים רובינשטיין ואדמונד קרא. שופט אחד רצה להרשיע אותו, סלים ג׳ובראן. רק מקרה? רק מקרה ששני השופטים היהודים (כמה ממבקרי ההחלטה הזכירו שמדובר ביהודים שמזוהים עם הימין) מזכים והשופט הערבי מרשיע? צריך להיות תמים, או מיתמם, כדי להניח כך.
וצריך להיות גם תמים או מיתמם כדי להכחיש את ההשפעה של האקלים הציבורי הכללי על החלטותיו של בית המשפט בתיקים כאלה. ככל שהאווירה מתוחה יותר, כך קל יותר למתגוננים בבית המשפט לטעון שחשו סכנת חיים, ולכן פעלו כפי שפעלו. מה שמשפטנים מכנים "הגנה מדומה" - שילוב של טיעון ההגנה העצמית עם טיעון של טעות בהבנת המצב. ובמילים פשוטות: לא אם היורה היה בסכנת חיים - אלא אם באמת האמין שהוא בסכנת חיים. מבחן קשה לשופט, שאמור להכריע לא בעובדות המקרה כפי שהיה, אלא מהבנת המקרה בזמן אמת בראשו של הנאשם העומד לפניהם.
וכאן בדיוק משתלבים המקרים של שיף, שנשלח השבוע לעבודות שירות, ושל הסוכן הסמוי שחשף השבוע עשרות רבות של סוחרי נשק ערבים. למעשה, הם משתלבים כבר 20 שנה ויותר.
האינתיפאדה השנייה מרטה את עצביהם של אזרחים ומאבטחים, שירו לעתים ללא צורך ברור. אלימות ופריעת חוק במרחבי הנגב מורטת את עצביהם של תושבים וחקלאים. וכל אלה יודעים שסוחרי הנשק מוכרים ללא הפרעה. כלומר, הם יודעים שכל פושע אולי נושא בכליו גם כלי ירייה. בעיקר אם מדובר בפושע ערבי. לכן הם ממהרים להקדים תרופה לאפשרות המכה, ולירות (במקרה של יחזקאל, הטענה הייתה שהוא חשב שהגנב מנסה לדרוס אותו).
מחקר מוכר מאוד, שבחן כיצד אנשי חוק מגיבים לאפשרות שהאדם שמולם נושא נשק, זיהה בלי קושי שכאשר החשוד שייך לקבוצת התייחסות שונה מזו של השוטר, תגובתו תהיה מהירה יותר וקטלנית יותר. הבדיקה נעשתה בסיוע של הדמיית מחשב. שוטרים התבקשו להחזיק באקדח, ולירות בדמות המגיחה מולם אם יש בידה אקדח. בחלק מהמקרים הייתה דמות עם אקדח. בחלק מהמקרים הייתה דמות שאחזה בחפץ אחר, שקל לראות שאיננו אקדח, אם משתהים לרגע כדי להביט. במהרה התברר שכאשר דמותו של החשוד היא של אדם לבן, השוטרים (לבנים או שחורים), משתהים לרגע. כאשר דמותו של החשוד היא של אדם שחור, השוטרים משתהים קצת פחות (ואם הם לבנים, הרבה פחות).
תרגמו את המחקר הזה למציאות הישראלית, ובמקום שחורים ולבנים הציבו יהודים וערבים, ומן הסתם תקבלו תוצאה דומה.
הפרופסור למשפטים יורם שחר, שכתב מאמר מקיף וביקורתי מאוד על התוצאה המשפטית של תיקים כמו אלה של יחזקאל ודרומי, צודק באבחנתו, שנסיבות של סכסוך לאומי מחדדות את הצורך להבין לעומקו את המצב של הגנה מדומה. שהרי ייתכן שבעיני יהודים רבים כל ערבי הוא אויב, עד שלא יוכח אחרת, ובעיני ערבים רבים כל יהודי מסוכן, עד שלא יתברר אחרת. ולא - זה לא אומר שהשוטרים או האזרחים הממהרים לירות הם בהכרח קיצונים או גזענים. זה אומר שהם מודעים למציאות. הסיכוי שערבי יחזיק בנשק כנראה גדול מהסיכוי שיהודי יחזיק בנשק. הסיכוי שערבי יפעיל נשק כנראה גדול מהסיכוי שיהודי יפעיל נשק. זה נכון בגלל הסכסוך הלאומי, שמרבה את המקרים שבהם ערבים יורים ביהודים, או דוקרים אותם. זה נכון בגלל רמת הפשיעה במגזר הערבי, שעלתה ללא בלימה מספקת של המדינה.
המקרה של שי דרומי, איש חווה דרומי שירה בפורצים כאשר כבר היו במנוסה, הניע את המערכת הפוליטית לפעולה. אולי רגשי אשמה הניעו את הפוליטיקאים לפעול כדי להציל את דרומי מהרשעה. אשמה על כך שלא נקפו אצבע כדי לבלום את השתוללות הפושעים בנגב. כלומר, קודם המדינה הזניחה את הטיפול באלימות, ואחר כך, כפיצוי, נתנה רישיון רחב יותר לנפגעי האלימות להתגונן מפניה.
מעצרו של דרומי הזניק ארבע הצעות חוק למרוץ תחרותי. לבסוף אוחדו ועברו. החוק מכונה עד היום "חוק דרומי", והוא קובע ש"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה". יותר משהיה נחוץ לזיכויו של דרומי, היה נחוץ כדי לאותת לבית המשפט מה מצפים המחוקקים במקרה הזה.
יש סיבות טובות להתנגד למציאות שבה מותרת ירייה קטלנית על ידי אזרח, או שוטר, גם במי שאיננו מסכן חיים. יש סיבות טובות לדרוש שהגנה עצמית תהיה הגנה עצמית, ולא תורחב למטרות מעורפלות כמו "הרתעה", ובוודאי שלא "ענישה". ומצד שני, קשה להתנגד למציאות כזאת כאשר המדינה איננה מבצעת את תפקידה, ומפקירה את האזרחים כל אחד לנפשו. קשה לדרוש צמצום של מרחב ההגנה העצמית, כאשר המשטרה נעדרת, כאשר האכיפה עצלה, כאשר סוחרי הנשק מתרבים, וכלי הנשק מתרבים, ומרחב הנגב פרוץ ופרוע.
הנה, כך בדיוק מתחברים השבוע לסיפור אחד גם הסוכן המפליל וגם היורה המופלל. כל עוד יהיו במגזר הערבי עשרות רבות של סוחרי נשק ומאות רבות של כלי נשק; כל עוד יעלה החשד שבישראל נמצא "מצבור הנשק הבלתי חוקי הגדול במזרח התיכון"; כל עוד לא יושלם בהצלחה מבצע נרחב להשבת תחושת הביטחון האישי לאזרחי ישראל, יהודים וערבים, בנגב ובגליל - כל עוד לא יקרו הדברים האלה, יהיה קושי לתבוע מהחקלאי בנגב, מאיש מג"ב בירושלים, ממתנדב משטרתי בערד, להימנע מירי כאשר ריח סכנה עולה באפם.
סטיית תקן
1. בהמשך למאמר העיקרי: על פי הדוח השנתי "חוק וסדר" של מכון גאלופ, ל־71% מתושבי העולם יש ביטחון במשטרות שלהם. באינדקס החוק והסדר של גאלופ, ישראל עם 84 נקודות. הרבה פחות מהמובילה נורווגיה (94), די דומה ליפן (86) או אוסטרליה (83), הרבה יותר מארגנטינה (68) או אוגנדה (57).
2. מספר המהגרים שהגיעו השנה לגבול מקסיקו־ארה"ב הוא הגדול ביותר מאז החלה המדידה בשנת 1960. השיא הקודם הדומה לזה שנשבר השנה היה בסביבות שנת 2000. רוב המהגרים אינם מקסיקנים, אלא מי שבאים ממדינות מדרום למקסיקו ועוברים דרכה. כאשר מנסים להבין מדוע התמיכה בנשיא ג׳ו ביידן בצניחה, זו סיבה מרכזית.
3. מחקר חדש על היהודים של שיקגו פורסם השבוע. יש בו הרבה דברים מעניינים, הנה אחד: בשיקגו יש כמעט 320 אלף יהודים, ועוד כ־100 אלף לא יהודים שמתגוררים ב"בתים יהודיים". כלומר, אחד מכל ארבעה תושבי שיקגו שגרים בבית יהודי אינם יהודים. ועוד: 44% מיהודי שיקגו אינם מזדהים עם אף "זרם" יהודי. כלומר, הם לא אורתודוקסים או רפורמים או קונסרבטיבים. רובם יהודים ללא שייכות מוסדית.
השבוע נעזרנו בכל פסקי הדין בתיקים המוזכרים במאמר, בנתוני Small Arms Survey, בנתוני אתר המדד, בספר "איך לדבר עם זרים" מאת מלקולם גלדוול, במאמרו של פרופ׳ שחר "הרבה הגנות מתות והגנה הורגת אחת", בנתוני מכון פיו ומכון גאלופ