ביום שני פרסם דובר צה"ל תמונה יוצאת דופן. קצינים בכירים מצבא מצרים הצטלמו בשארם א-שייח' לצד מארחיהם, בכירים בצה"ל. שיתוף פעולה בדרג בכיר של לובשי מדים מתקיים כבר עשרות שנים, אבל הרחק מעין המצלמות. לא הפעם. למצרים לא הייתה כל מניעה להיראות בשורה אחת, שכם אל שכם לצד מפקדים מ"צבא הכיבוש".
לפני כחודשיים הגיע לכאן דיפלומט בכיר מבחריין. גם הוא, כמו המצרים, הלך לפגוש בקריה את אלוף טל קלמן, האחראי בצה"ל ללוחמה נגד איראן. גם הוא הסכים שתמונתו תפורסם. עוד מקרה או שניים, ונוכל לדבר על תופעה. אפשר לכנותה פוטו־דיפלומטיה, יחסים מדיניים בתמונות.
כמו במקרה הבחרייני, רצו גם המצרים להתריס כלפי האיראנים. דעו לכם, התריעו באמצעות התצלום, כי אנחנו כאן, יחד עם הישראלים, נגדכם. אבל יותר חשוב המסר שאותו רצו לשגר לוושינגטון. אנו ילדייך הטובים, אמרו לה. הנה, נתנו עוד ליטוף לישראלים.
ספק אם התמונה הזו הייתה רואה אור בלעדי התרחשות מדינית שקרתה אותו יום הרחק משם. שר החוץ המצרי, סאמח שוכרי, התקבל אצל מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, והשניים הכריזו על חידוש הדיאלוג האסטרטגי בין קהיר לוושינגטון בפעם הראשונה אחרי שש שנים. "דיאלוג אסטרטגי" הוא שם קוד ליחסים קרובים. מדינית, ביטחונית ובכלל. מצרים הרוויחה אותם ביושר, בתום עבודה קשה, ומבחינתה אין מדובר בדבר מובן מאליו. אם מישהו התפלא כיצד התעורר א־סיסי ערב אחד, לפני כשלושה שבועות, והכריז על הקפאת חוקי החירום, הרי התשובה. כי באמריקה אהבו את זה.
הצלחתם של המצרים להתנחל בלבה של ההנהגה האמריקאית, אף אם תהיה יפה לכהונת ביידן בלבד, היא הישג ראוי לציון. אנשיו של א־סיסי שכנעו את הנשיא הדמוקרטי לא רק לקרבם אליו, אלא גם להתעלם ממצב זכויות האדם בארץ הנילוס. אין מדובר באחים המוסלמים בלבד. קהיר של ימינו אינה סובלנית אף לביקורת של צעירים שרע להם. בלוגרים, צייצני טוויטר או בעלי חשבונות פייסבוק ללא שיוך פוליטי, שהשמיעו ביקורת עניינית על המשטר, מצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח.
את המערכה הדיפלומטית לקניית לבבו של הבית הלבן הוביל מראשיתה, לפני כשנה, ראש המודיעין המצרי עבאס כאמל. כאשר לצדו שר החוץ, סאמח שוכרי, ומעליו הנשיא א־סיסי, הגיע הגנרל לסדרה של מסעות לישראל, לעזה ולרמאללה, קנה את אמונה של ההנהגה בירושלים, הפגין רצון טוב לפתור את הבעיות של עזה, ליטף את אבו מאזן אחרי שנים של התרחקות בין קהיר לרמאללה, וככל הנראה ביצע עוד כמה מהלכים, שאותם לא נדע. בניגוד למנהגה של מצרים הוא טרח שמהלכיו לא רק ייעשו אלא גם ייראו. בוושינגטון, באבו דאבי ובבירות נוספות ראו והתרשמו.
הצלחת מאמצי התיווך המצריים בעזה ובמזרח ירושלים אומנם מוגבלת, אבל זה לא משנה. היוזמה של כאמל מראשיתה נועדה בעיקר לאסוף נקודות מדיניות. עבור האמריקאים, שמעמדם בסכסוך הישראלי־פלסטיני חלש בימים אלה, הוא סגר את הפינה. הם יודעים כי היום, ברצותם כתובת באזור שאיננה ישראל, יש על מי לסמוך.
ראש המודיעין המצרי הוא הרבה יותר מקצין מודיעין. הוא מדינאי ודיפלומט בסגנון של פעם. מומחה לטוויית חוטים ורקמות, וללא ספק אחת הדמויות המעניינות באזורנו. ישראל תמיד יכלה ללמוד מן הדיפלומטיה המצרית, והיא יכולה ללמוד דבר או שניים מן הקמפיין המצרי שמטרתו לקנות את לב וושינגטון. במיוחד היוזמתיות שבה מצטיינת המדינאות המצרית. לסמן מטרה, להבין מהם הקלפים שבהם יש להשתמש (ומהם אלה שלא) ולכבוש אותה בסבלנות ובתחכום.
שומרי הגבולות
אתר החדשות אל־ערבי אל־ג'דיד, הפועל מלונדון, גילה לפני שבוע כי הגנרל כאמל אמור לנחות שוב בישראל. במוקד שיחותיו, נמסר, עניינים הקשורים באיראן, ובמיוחד אמצעי לחימה שהיא מספקת לבעלי בריתה במפרץ ובסוריה. המקור המצרי של האתר היה נדיב הפעם. הוא גילה כי מדובר במה שמכונה בעגה הצבאית כטב"מים. כלי טיס בלתי מאוישים המשמשים לתקיפה.
שנים אחרי שישראל וארה"ב החלו לעשות בו שימוש מבצעי נרחב, הפך הכטב"ם לנשק חם באזורנו. במיוחד עבור ארגונים נאמני איראן. המיליציה החות'ית בתימן הפכה אותו לנשק המרכזי שלה במאבקה נגד סעודיה. בעזרתו היא תוקפת מתקני נפט וספינות. במי המפרץ הותקפו באמצעותו בשנים האחרונות גם אוניות ישראליות ומכליות של איחוד האמירויות. במוצאי שבת, בבגדד, ניסתה אחת המיליציות הפרו־איראניות לפגוע בראש הממשלה מוסטפא כאזמי. שלושה כלי טיס בלתי מאוישים תקפו את מעונו. גם לחמאס בעזה יש כלי טיס כאלה, אומנם בהליכי פיתוח ראשוניים, וכמובן לחיזבאללה בלבנון. וכפי שלכל סיר יש מכסה, לכל כטב"ם יש חולשה. ואם כלי טיס אלה מאיימים על ישראל, אזי מן הסתם היא, וידידתה ארה"ב, יודעות טוב מכולם לשבש את תפקודם.
"העולם הבא הוא קרבות בין כטב"ם לכטב"ם", אמר קצין תותחנים ראשי , שכלי הטיס הללו מופקדים בידי חילו. בהופעתו שלשום, בכנס הכלים הבלתי מאוישים (UVID בתל אביב), הגדיר הקצין הבכיר את הכטב"ם "מרכיב בביטחון ובאסטרטגיה של מדינת ישראל", והוסיף: "בעבר היו שלושה ממדים. יבשה, ים ואוויר. היום הצבא חי בשישה ממדים – אוויר, ים, יבשה, תת־קרקע (מנהרות), סייבר וממד אלקטרו־מגנטי".
אבל מה למצרים ולאיראנים? היכן הם מתקוטטים? בהיעדר צי מפותח לממלכה הסעודית, חיל הים המצרי הוא שומר הגבולות הימיים של סעודיה. ככה כבר שנים. את התמורה מספקים הסעודים למצרים בתמיכה כספית נדיבה. נוסף על כך, ספינות צבא מצריות שטות בים סוף, לאורך גבולה הימי של סיני, ושם פועלת המיליציה החות'ית התימנית, זרועה של טהרן.
מצרים איננה לבד בחיפושיה אחר אמצעי התגוננות בפני חיל הכטב"מים האיראני. היא חלק מקואליציה חזקה של מדינות, לצד ישראל, איחוד האמירויות, בחריין, סעודיה וירדן. כל אלה מוטרדות מטהרן, אך גם מטורקיה. אנקרה בעידן ארדואן תומכת בחוגים פונדמנטליסטיים למיניהם - כל מי שהמצרים, האמירותים וישראל מתעבים. היכן שתראו את האחים המוסלמים תמצאו את המצרים בעקבותיהם. והיכן שיהיו פלגים סונים קיצוניים, מדאע"ש דרך אל־קאעידה ועד חמאס – תמצאו את איחוד האמירויות, ולרוב גם את ישראל.
המאמץ הזה, לאסוף כוחות, לאחד יכולות, להחליף מידע חשוב, הוא המענה הטוב ביותר להתמודדות עם אויב נשכני. משום כך השכילה קהיר בשנים האחרונות לקרב אליה את בשאר אסד. גם איחוד האמירויות פועלת כמה שנים להזכיר לאסד כי הוא חלק מן האומה הערבית, ומנסה לערער את קרבתו האינטימית לטהרן. השבוע ביקר בדמשק אחיו של מוחמד בן זאיד, שר החוץ עבדאללה בן זאיד. הוא הזמין את בשאר לבקר באבו דאבי.
אין לה שם, למערכה הזו, וספק אם יהיה בקרוב. אבל מי המפרץ וים סוף הפכו לזירת קרב בין ההגמוניה האיראנית לקואליציה הישראלית־סונית. זוהי אותה מלחמה בשינוי שדה משחק. קודם הן התגוששו בעיראק, בסוריה, בתימן ובלוב, עתה הוסיפו אליהן את הים. איש לא מספר לנו כל מה שעשו הקצינים המצרים בקריה. אבל אין להתפלא אם המילה drone (כטב"ם) חזרה פעמים רבות בשיחותיהם עם מארחיהם הישראלים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל