אין תושב ותיק בראשון לציון שאני מכירה ולא התקשרתי אליו בשעת בוקר מוקדמת מדי כדי לשאול מה כתובתו של בית הקפה הקטן והפינתי שראיתי כשחלפתי עם המכונית. “במזרח ראשון או במערב?", שאלו אותי. “תהיי מדויקת יותר, קרוב למה זה?", “ראית אולי את השם שלו?". לא הצלחתי לענות לאף אחד ועל אף אחת מהשאלות. זכרתי רק שכשנסעתי לאסוף את בתי מהמשפחתון ראיתי בזווית העין מין בית קפה קטן מאוד, בודד, והיה בו קסם יפואי מסוים, רחוק מכל הנובורישיות של ראשון לציון.

לא משנה כמה שוטטתי עם הרכב, לא מצאתי אותו, התבאסתי על שבפעם הקודמת לא עצרתי כדי לקחת כרטיס ביקור או לפחות לצלם את הכתובת. הצפתי את איריס, הספרית שלי, בטלפונים: “נו, תשאלי חברים!", דרשתי. “את מכירה את ראש העיר, אולי הוא יודע?", הקשיתי, כאילו כל העולם צריך להיעצר כדי שמרסל מוסרי תמצא בית קפה שאפילו את טעם הקפה שלו לא טעמה. “תפסיקי לעצבן אותי, אני עובדת, לכי לארומה", סיכמה וניתקה לי את השיחה. אחר כך שלחה לי לבבות בוואטסאפ כדי לנחם. אני מתה עליה.

באחד הבקרים של לפני כמה ימים נפרדתי לשלום מגפן, מסרתי אותה לידי נטעלי הגננת שלה והחלטתי לשוטט קצת ברגל. הלב עדיין עמוס וכואב ובחוץ אוויר טוב המבשר על תחילת הסתיו. השארתי את האוטו ליד הגן, הכנסתי אוזניות זולות מעלי אקספרס לאוזניי והפעלתי פלייליסט ישן של איב מונטאן, הרומנטיקן הצרפתי. נכון, בראשון לציון אין סמטאות רומנטיות, נחתומים המעידים על עיסתם שתפחה יפה עוד לפני שבא הבוקר, אין אנשים הרוכבים על אופניים לא חשמליים עם סלסילה מלאה בפרחים, חמאה ובגט מהביל, אבל עלי השלכת, ענן אחד שירד על הרחוב ואמהות המנשקות את ילדיהן כשאלו נכנסים אל בית הספר, בליווי המנגינה באוזניי, סיפקו לי את הסחורה.

באחד הרחובות הפנימיים, כשעצרתי מול רמזור שאין לי מושג למה הוצב שם, כי אף מכונית לא עוברת בסמטה הזו גם ככה, הרגשתי שמישהו נועץ בי מבט. הסתובבתי, לא טעיתי, היה זה מנקה הרחובות, איש לא צעיר, גם לא מבוגר, מניחה שבאמצע שנות ה-50 לחייו, לבוש אפוד זוהר הגדול למידותיו ובידיו אוחז עגלת ניקיון. הוא אמר לי משהו בשפתיו ולא הצלחתי להבין מה. “סליחה", אמרתי בקול מוגזם שגרם לו להירתע קצת אחורה. הוצאתי את האוזניות ושאלתי אותו אם אליי הוא דיבר. הפעם שמעתי את עצמי והנמכתי מיד את קולי. “שעון", סימן לי בידו, “אתה ראית אולי שעון?". “אה, בטח", עניתי, “08:20". “לא, לא שעה, שעון, שעון יפה, זהב! אתה ראית?". “לא, אני לא רוצה לקנות", השבתי לו, חייכתי אליו והחזרתי את האוזניות לאוזניי.

נזכרתי בילד ההוא, שגר באום אל-פחם, ובכל בוקר, אחרי יותר מדי זמן באוטובוס, היה מגיע ליפו, לבית הקפה "עלמה", שם התחלתי לכתוב את סיפוריי, ומוכר צעצועים לילדים ומכונות גילוח לגברים. פעם סיפרו לי שאם עד השקיעה לא היה מוכר את כל מרכולתו, היה מפליא בו אביו את מכותיו, גם כך, באמצע הרחוב. שמונה שנים חלפו מאז, מעניין היכן הוא היום ואם כבר למד שאבא זה לא קודש ומותר גם להחזיר. “שעון שלי", התעקש המנקה, “אין, אולי ראית?". הוצאתי חזרה את אוזניותיי, מונטאן כבר עבר לשיר שבח והלל לאיזה רובע בפריז. אני במצב רוח לאהבת גבר, לא לאהבת מולדת, אז העברתי שיר.

“אה, הלך לך לאיבוד השעון?", שאלתי. “כן, כן, הלך לאיבוד", ענה. האור ברמזור התחלף כבר פעמיים או שלוש, האיש הביט בי כמקווה ולא יכולתי לעמוד במבטו. ראיתי אגלי זיעה על מצחו וורידי ידיו בלטו מאוד, סמל לעמל רב. “איפה הלך לאיבוד? פה? ברחוב? אולי זה בבית שלך?", שאלתי. “לא לא, אני היום יוצא מבית שלי ויש שעון", אמר. “בוא נחפש", החלטתי והתחלתי לשוטט ברחוב הקטן, קדימה ואחורה, מביטה על הרצפה ומשתדלת שלא לפספס כלום. “איזה צבע?", הסתכלתי בין סורגי הביוב וליד פחי הזבל הקטנים.

“זהב, זהב, זה יקר, בן שלי קונה לי", אמר ובמקום לחייך בגאווה, קיבל על עצמו ארשת מפוחדת פי כמה. “אל תפחד, נמצא את זה", כך התחלנו ללכת ברחוב, אני והמנקה. הוא מנקה ומחפש, ואני רק מחפשת ובה בעת חושבת לעצמי שבחודש האחרון הרווחתי לא מעט כסף, ואולי אציע לקנות לו אחד חדש, אבל אז נזכרת שאני גרושה עכשיו ואין מקום לחלומות באספמיה. חצי שעה הלכנו ככה, לפעמים הוא קיבל טלפון מאשתו, כשדיבר איתה רעד קולו והוא כמעט בכה, אבל הוא עדיין גבר ולא הרשה לעצמו להתפרק על ידי, גם כששמע את קולה המנחם, שבאמהרית אמר לו משהו טוב ומרגיע, אני לא יודעת מה זה, אבל דמעות נקוו בעיניו. “זה יקר, זה בן שלי קנה", אמר.

לא אשאיר אתכם במתח רב מדי. לא מצאנו את השעון, לא משנה כמה חיפשנו, השמש שיצאה הפיגה את אווירת הסתיו השקרית והחזירה אותנו אל המציאות, אלי הקיץ והתחממות כדור הארץ הממאנים לדעוך. מה שכן מצאנו, אני לפחות, היה בית הקפה. כנראה שכשאתה לא מצפה וראשך טמון באדמה, מושא כמיהתך מגיע אליך, וכך כשהרמתי את ראשי, ראיתי את בית הקפה הזה, “קפה ופרח" זה שמו, אם אני לא טועה, שכונתי, קטן מאוד, מזמין וברקע, כמו ממשיך לי את אווירת הפרנקופיליות שלי, משמיע את אדית פיאף. “אין, סליחה, אין שעון", אמרתי לו, והוא הסיר את כובעו, התיישב על חומת אבן וכתפיו האיתנות ירדו כמה סנטימטרים מטה בייאוש רב. “אתה רוצה לאכול?", שאלתי. “יש אוכל, אני לא צריך כסף", כמעט התעצבן עליי. “אבל אני רוצה לאכול, רוצה לאכול ביחד?", שאלתי שוב. “פה?", הסתכל על בית הקפה. חייכתי אליו.

כמה דקות אחר כך חלקנו שנינו סנדוויץ' עם סלט ביצים, אני יודעת שזה נשמע כמו עוד סיפור קיטשי שלי, אבל נתתי לכם את שם בית הקפה, תתקשרו לבדוק. בעלת המקום, בחורה צעירה שהקימה אותו יחד עם בעלה, הבינה את הסיטואציה ואף הכינה לו בבקבוק קטן תפוגזר קר שיהיה לו לכל היום. “הבן שלך לא יכעס על השעון, אל תדאג, זו כפרת עוונות", אמרתי, “אתה יודע מה זה כפרת עוונות?". עוד לפני שסיימתי את המשפט, הוא לקח שלוק מהתפוגזר שלו וחייך: “בטח יודע, מה אני לא יהודי, אני?".

כמה דקות אחר כך קם, הודה לי ושאל אם הוא יוכל לברך. “בטח", אמרתי והרכנתי את ראשי. הוא הניח את ידו המיוזעת והעייפה על ראשי ובירך חצי באמהרית וחצי באהבה שתהיה לי פרנסה טובה, ילדים טובים וחיים טובים. “תודה, הלוואי ותמצא את השעון", אמרתי והבטתי בו מתרחק. התרווחתי בכיסא שם ועצמתי את עיניי, השמש חיממה לי את הפנים, את הקפה ואת הלב. ידעתי שכשיגיע הביתה יפגוש את אשתו וזו, בקולה המנחם, תחבק אותו ותרגיע כשיפרוץ בבכי. הסתכלתי על השעון שלי, דמוי זהב כזה, עלה לי 900 שקל באיזה קניון נידח. הייתי מוכנה לאבד אותו לו ידעתי שבסופו של יום יהיה לי את מי לחבק ולמי לספר ששתיתי היום תפוגזר שסחטו לי אנשים טובים. עם שעון או בלי, הזמן גם ככה עובר חולף, אבל החמלה, היא עומדת במקום.