אוי, כמה מצחיק היה לשמוע השבוע את הקולות שדיברו על "קו אדום שנחצה", כששתי חמולות בדואיות העזו להעביר את הקרבות ביניהן משכונת המגורים שלהן אל רחבת חדר המיון של סורוקה. כמה מגוחך היה לראות את התמימים שהסבירו שדבר כזה עוד לא קרה, ולשמוע את אנשי המשרד לביטחון הפנים מסבירים שהכל מתחיל ונגמר ב"ארגוני הפשיעה". כמה עצוב היה להבין שמי שאחראים לטפל בבעיות הקשות של דרום הארץ, לא מבינים דבר וחצי דבר ונופלים קורבן לסיפורים שהם מספרים לעצמם.
ההתפרעות האלימה בסורוקה לא הייתה עניין נקודתי, וגם לא אירוע חולף. ההתפרעות הזו הייתה פרק אחד קטן בסיפורה של המפלצת שמדינת ישראל הרתה, והולידה, וגידלה, וטיפחה במשך עשרות שנים. ממשלות ישראל לדורותיהן החליטו, באופן שהוא הכי קרוב לרשמי, שהנגב לא מעסיק אותן, שהחברה הבדואית היא אקס־טריטוריה שלא מעניינת אותן, ושבהתלבטות אם כדאי שהבדואים ירצחו אחד את השני או לא, ישלמו מסים או לא, ויבנו כחוק או לא – אין להן תשובה מועדפת.
אם ההפעלה של האקס־טריטוריה הזו מחייבת את המדינה לזרוק מדי פעם כמה מאות מיליונים מתקציבה, לטובת פרויקטים שנוכח מנהגי התרבות המקומית אין לדעת מה יעלה בגורלם, אז אין בעיה גם עם זה. שייקחו את הכסף, שישחטו אחד את השני, ושלא יפריעו לנו לראות את "הזמר במסיכה".
שמעו סיפור קטן, באמת קטן, אבל כזה שיכול ללמד משהו. 12 בפברואר 2019 היה יום חגיגי ביישוב הבדואי כסייפה, כשהמתנ"ס המקומי החדש והמשוכלל נחנך בטקס רב־רושם. שרת הבינוי והשיכון יפעת שאשא ביטון הצטלמה עם ראש המועצה המקומית, כשהם מסירים בצוותא את הלוט משלט הכניסה. סביבם עמדו שבעי רצון נציגי היישוב, ומשרד הפנים, ומשרד החקלאות, ומשרד השיכון, ורשות הבדואים, וגם סתם תושבים מאושרים ומחייכים.
"שמחה גדולה", כתב בדף הפייסבוק שלו אחד מבכירי משרד השיכון. "הקמנו מבנה חדש וחדיש לטובת תושבי כסייפה, מבנה לתפארת בעלות של כ־8 מיליון שקל, ובכך יוכלו הילדים והנוער בכסייפה ליהנות מהפעילות החינוכית שתתקיים במתנ"ס במבנה ראוי".
כמעט שלוש שנים עברו מהיום החגיגי הזה, והמתנ"ס עומד סגור ושומם. 8 מיליון שקל מכספי משלם המסים הלכו לפח. איך קרה הדבר? הנה לכם סיפור שיכול להתרחש רק במגזר הבדואי. ובכן, המתנ"ס הזה נבנה על קרקע השייכת למדינת ישראל, אלא שלידו מתגוררת משפחה שטוענת שהשטח הזה היה שייך פעם לקרוב משפחה שלה, שהוא בכלל אזרח ירדני. כשהחלה הבנייה, והשכנים הפריעו, התחייב בפניהם ראש המועצה שאם ייתנו לבניין להיבנות, המועצה תתכנן עבורם, לצד המתנ"ס, כמה עשרות מגרשים.
הבנייה הלכה והתקדמה, ובינתיים התברר שחלק מהמגרשים המדוברים נמכרו למשפחה אחרת, ואל חלק נוסף פלשו תושבים מקומיים. במצב החדש שנוצר הבהירו השכנים שעד שהם לא יקבלו את מה שהובטח להם, איש לא ייכנס למתנ"ס, לא לשעת קריאה, ולא לשיעור מחול. כדי שהדברים לא יישארו בלתי ברורים, הם גם דאגו לפרסם ביישוב מנשרים, שהבהירו לכל מי שמבקש להשתמש במתנ"ס - שלא ממש כדאי לו.
חצי מדינה ניסתה לסייע בסיפור הזה. השר עמיר פרץ והשר יעקב ליצמן ורשות הבדואים והוועדה לתכנון ובנייה, ופתרון שישביע את רצון הצדדים - אין. בין לבין, לפני קצת יותר משנה, ניסתה המועצה המקומית להכניס אל המתנ"ס המדובר, לזמן מוגבל, את אנשי פיקוד העורף, כדי שאלה יקימו חמ"ל מבצעי שיסייע לעצור את התפשטות הקורונה ביישוב. שלושה ימים בדיוק הספיקו אנשי פיקוד העורף להיות במקום, לפני שאלמוני העלה באש את מערכת החשמל (נזק של 90 אלף שקל) וסיים את האירוע. 8 מיליון שקל הלכו לפח. המתנ"ס עומד סגור, ללא שימוש.
בואו נשים לרגע את כל הפוליטיקלי קורקט בצד, משום שלפעמים האמת חשובה יותר. האם מישהו יכול לדמיין התרחשות כזו במודיעין או בראשון לציון, שבה שכן מאיים מונע מהעירייה לפתוח מתנ"ס שהמדינה השקיעה בו מיליונים? האם מישהו היה עובר על זה לסדר היום? ובהמשך לכך, האם מישהו יכול לצפות מהבדואים, שאירועים כאלה הם סביבת העבודה היומיומית שלהם, שיעצרו בכניסה לבאר שבע, כי בסורוקה לא נהוג להתנהג לא יפה?
תקציבי עתק מהמדינה
המדינה, ואת זה חשוב להבין, לא סתם משלימה עם העבריינות של הבדואים. היא מעודדת אותה. הנה דוגמה. בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ לפני שנים, הוחלט שאין למדינה ברירה אלא להקים עבור תושבי הפזורה הבדואית הבלתי חוקית בתי ספר וגני ילדים ומרפאות וטיפת חלב. נכון שהם הקימו לעצמם כפרים לא חוקיים, ונכון שהם בנו בהם בתים לא חוקיים, ונכון שהם השתלטו על שטחים שלא שייכים להם, אבל יש זכויות, כך הוחלט אז, שאי אפשר לקחת להם.
עשרות מבנים כאלה הקימה המדינה, וכדי שניתן יהיה להגיע אליהם באופן נוח ובטוח, גם סללה כבישים, והקימה מחלפים וגשרים. עכשיו, נסו להסתכל על הדברים בעיניים של אותו בדואי שתפס כמה דונמים שלא שלו, ובנה עליהם מה שבא לו, ולא קיבל אישור מאף אחד, ולא שילם מסים לאף אחד, ולא משלם ארנונה לאף אחד, ומדינת ישראל החליטה להגיע אליו, למרות כל זה, ולבנות עבורו, ליד הבית, מרפאה וכביש וגן ילדים, כאילו גר בתל אביב במבנה שקיבל את כל האישורים וששולמו עליו כל ההיטלים. מה אמור הבדואי הזה להבין? שהמדינה רואה בו עבריין? שיש לה בעיה עם מה שהוא עושה? שיש כאן דברים שאסור לעשות? האם יש טמטום גדול מזה?
יודעים מה? עזבו את הבדואי הזה. תשאלו את עצמכם מה אמור לחשוב בן הדוד שלו, איש שומר חוק, המכבד את המדינה, שרכש במיטב כספו מגרש לבנייה ברהט, עיר חוקית למהדרין, ושילם מסים והיטלים וארנונה, והגביל את הבנייה שלו לחצי דונם, כי זה מה שקבעה הוועדה לתכנון ובנייה? מה הוא אמור להסיק מזה שקרוב המשפחה שלו בפזורה עושה מה שבראש שלו, ולא סופר אף אחד ממטר, ולא משלם כלום לאף אחד, ומדינת ישראל מעניקה לו שירותים ובונה לו מרפאה וגן ילדים ליד הבית? האם מדינת ישראל מגבירה אצלו את החשק להיות אזרח שומר חוק? הרי איזה אידיוט יעזוב את הפזורה הבלתי חוקית, בתנאים האלה, ויעבור ליישוב מסודר?
והעסק הזה רק הולך ומתרחב. רק לאחרונה התבשרה תנועת רגבים, בעקבות פנייה שלה למינהל התכנון, על כך שהמדינה בדרכה להקים עוד שרשרת מרכזים כאלה ביישובים שבינם לבין החוק אין דבר. אז אם המדינה משדרת שאין לה בעיה עם עבריינות עשרה קילומטרים מבאר שבע, למה היא חושבת שמישהו אמור להבין שתהיה לה בעיה כשהעבריינות הזו תזלוג קצת הצדה, אל מרכז העיר?
עוד דוגמה לכך שהחוק לא קיים בנגב כלל? בבקשה. שמעתם פעם על מועצה אזורית שלא דורשת מתושביה לשלם ארנונה? ובכן, במועצות האזוריות הבדואיות אל־קסום ונווה מדבר, המרכזות יחד 11 יישובים, לא גובים ארנונה מהתושבים בכלל. כלום. אפילו לא שקל. שבע שנים מנהלת תנועת רגבים מלחמה על הסוגיה הזו. פעם אחת טענה המועצה בבג"ץ שאין לה כסף לערוך סקר נכסים, שממנו אפשר יהיה להבין כמה לגבות. אחרי כך הורה בג"ץ למועצות להגיש לוחות זמנים, ואז הוא נתן ארכה, ובהמשך הודיעה המדינה שכולם פועלים במרץ כדי שזה יקרה, ובפועל כלום.
חשוב להדגיש: זה לא שתושבי המועצות הללו נמצאים במצב כלכלי קשה והם מתקשים לשלם. במשך עשר שנים המועצה אפילו לא פנתה אליהם בבקשה שישלמו. מישהו יכול לדמיין לעצמו מה היה קורה אם עיריית פתח תקווה לא הייתה גובה ולו שקל אחד של ארנונה במשך עשר שנים? האם זה היה יכול לעבור בשקט? אבל זהו, שבמדינת הבדואים הכל עובר, ומדינת ישראל, שעוצמת את עיניה וממשיכה להזרים תקציבי עתק למועצות האלה, עדיין מקווה - לא ברור על סמך מה - שתושביהן יסיקו שיש עניין לשמור כאן על איזשהו חוק.
עושים צחוק מבית המשפט
בסופו של דבר, כל אזרח, בכל מקום, בכל סביבה, מסתכל כל העת ימינה ושמאלה כדי להבין למה מצפה ממנו המדינה, ומה הוא צריך לעשות כדי להיחשב אזרח טוב, ואיפה הגבול שממנו והלאה ייחשב עבריין ויידרש לשלם מחיר. והמסר שמעבירה המדינה לאזרחיה, בהתנהגותה מולם, הוא שעת המחנך שתקבע יותר מכל דבר אחר איך ינהגו. ובמובן הזה, שוב רק לצורך הדוגמה, כשהכנסת מעבירה בימים אלה את חוק החשמל ומחליטה לחבר אל הרשת את מי שבנו את ביתם בניגוד לחוק, היא מעבירה מסר פשוט וקל להבנה: פראייר מי ששומר על החוק.
קחו נתון מדהים, שיבהיר עד כמה איבדה מדינת ישראל את הנגב, מרצון, ובהתנדבות. בעשרת החודשים הראשונים של השנה השמידה "הסיירת הירוקה" 883 חממות פעילות לגידול קנאביס, כולן בתוך שטחי אימונים של צה"ל. תקראו שוב את המספר המטורף הזה. בחממות הללו היו יותר מ־700 אלף שתילים, ועל הדרך תפסה בתוכן "הסיירת הירוקה" גם 1.1 טון של חומר יבש, מוכן למכירה. מדובר בשוק שמגלגל מיליארדים, שהמשטרה לא מצליחה להתחיל לשים יד על מי שעוסקים בו. וכשאתם שואלים את עצמכם מאיפה מגיע הכסף לרכישת נשקים בהיקף ענק, ומהיכן מגיע המימון לג'יפים המפוארים שכל עבריין צעיר במגזר הבדואי מחזיק, הנה לכם חלק מהתשובה.
נמשיך. ממשלת ישראל מאשרת בימים אלה את הקמתם של שלושה יישובים בדואיים חדשים בנגב. תסתכלו לרגע על סיפורו של רחמה, אחד מהשלושה, ועל הפזורות המקיפות אותו. מקור ההתיישבות הבדואית סביב רחמה בפלישה שהחלה לפני בערך 40 שנה. אחרי שמינהל מקרקעי ישראל הגיש נגד הבדואים תביעת פינוי, ואחרי הליך משפטי שהתנהל בעניינם, פסק בית המשפט שהאגדות שהם מוכרים על סבות סבותיהם שגרו במקום, אינם אלא קשקוש מקושקש, ולפיכך חייב אותם להתפנות מהשטח.
גם ערעור לבית המשפט המחוזי וגם פנייה לבית המשפט העליון לא שינו את הפסיקה. לפני 14 שנה פסקו שופטי העליון, באופן סופי ומוחלט, שבתוך שנה וחצי הפולשים צריכים לפנות את הקרקע. ומה קרה בפועל? הפולשים התגלגלו מצחוק, איש מהם לא זז, ועכשיו מקימה להם הממשלה יישוב חדש. אתם הבנתם את העסק? פסקי דין של בית המשפט העליון הופכים לבדיחה בחסותה הרשמית של מדינת ישראל, ואתם מתלוננים על קטטה בסורוקה?
הזכרנו את בית המשפט? ובכן, צריך לומר בצער שאם למישהו יש עניין להילחם על שלטון החוק בנגב, בית המשפט העליון איננו באמת גורם שאפשר להיעזר בו לטובת העניין. נהפוך הוא. בית המשפט הוכיח יותר מפעם אחת שהוא איננו אלא משגיח הכשרות של העבריינים.
סיפרנו כאן יותר מפעם אחת את סיפורה של קרקע בת עשרות דונמים שרכשו יהודים בנגב, שאליה פלשו בדואים מביר הדאג' ושעליה בנו מאות מבנים בלתי חוקיים. כמעט עשור התגלגלה סדרת ההליכים המשפטיים שניהלו אותם יהודים, בסיועה של תנועת רגבים, לפני ששלושת שופטי העליון – מני מזוז, עופר גרוסקופף, ויעל וילנר – החליטו שזה שהקרקע שייכת ליהודים, עדיין לא אומר שצריך לעשות משהו כדי להוציא ממנה את הפולשים. וכך, נדחתה העתירה שביקשה לקצוב זמן לפינוי הבדואים, ואלה – בהכשר בית המשפט העליון – ממשיכים לשבת על קרקע שלא שלהם ולבנות בה כאוות נפשם. האם באמצעות מערכת משפט שכזו אפשר לצפות שמי מהבדואים האלה יחשוב שיש לו אינטרס כלשהו לשמור על החוק?
קחו עוד דוגמה, הקשורה במתרחש בשכונה המערבית של שגב שלום. מדינת ישראל תכננה במקום את אחת השכונות הגדולות בדרום הארץ, 3,500 יחידות דיור. לפני כמה חודשים היו אמורות להתחיל העבודות. בשלב ראשון הייתה כוונה לפנות כ־150 משפחות שמתגוררות מתחת לקו מתח גבוה, ולפתח עבורן שטח בשכונה החדשה. בשלב הבא, אמורה הבנייה להקיף את כל השאר.
לפני שנה וחצי נכנס לשטח קבלן בדואי, ששכרה רשות הבדואים. כשהשכנים איימו על חייו, והוא נשא את רגליו ונמלט, הבינו ברשות שצריך לשנות כיוון ועברו לקבלן יהודי. אלא מה? שעל השטח שאמור להתפנות לטובת השכונה החדשה מתגוררת משפחתו הרחבה של חבר הכנסת המנוח סעיד אלחרומי. אמא שלו פלשה שם לשישה דונם. אח אחד שלו פלש ל־35 דונם. אח נוסף לעוד 19 דונם. אלחרומי התערב, הפעיל לחץ, והצליח לגייס את כל העולם. פעם אחת התערב לטובתו השר עמיר פרץ. אחר כך התחלפה הממשלה והגיע תורו של מאיר כהן.
רגע לפני שהקבלן נכנס לשטח, הגיע הטלפון אשר הורה לעצור את הכל. לא מפנים. לא מפתחים. לא בונים. כמה חודשים אחרי, אלחרומי כבר לא איתנו, והפרויקט – לפחות לעת עתה – תקוע באותה נקודה. אף קבלן לא נכנס לשטח. מיזם בניה ל־3,500 משפחות בדואיות לא מתקדם. הקמת קו החשמל האסטרטגי בדרום נעצרה גם היא. מה מבינים מזה תושבי שגב שלום? שאנחנו מדינת חוק שמתנהלת בהתאם למינהל התקין?
חוקי המגזר
לפני כשנה פירטתי כאן את רשימת המגרשים שפיתחה מדינת ישראל, על חשבונה, עבור הבדואים, בסכומי עתק, והם עומדים ריקים, ברוב המקרים בגלל עניין שנקרא לו כאן "חוקי המגזר". מדובר ב־4,538 מגרשים, שפותחו בעלות של מאות מיליוני שקלים, שיכולים לאכלס עשרות אלפי בדואים, והם פנויים ומחכים שמשפחות בדואיות ייכנסו אליהם ויבנו בהם את בתיהן.
למה הם עומדים ריקים? בחלק מהם יש מישהו שטוען שסבא רבא שלו ישב על האדמה הזו, ומאותו רגע אף בדואי לא יסתכן וייכנס לבנות במקום. באום בטין עומדים ריקים 225 מגרשים, שהמדינה השקיעה בפיתוחם 40 מיליון שקל, רק מפני שהשכן לא מוכן שיבנו לידו. בלקיה הוכן שטח ל־644 מגרשים עבור 2,212 יחידות דיור, אבל כל הפרויקט נתקע כששתי משפחות התחילו לריב ביניהן, וילד אחד נרצח מצד אחד, ובני זוג הורים לשבעה נרצחו מהצד השני. במתחם 4 ברהט רכשו תושבים מגרשים באופן מסודר, אבל הם לא יכולים לבנות עליהם, כי השכן, סלימאן אל־עתייקה שמו, לא מסכים. "בגלל חילוקי דעות של אנשים מתוך רהט, משפחות פשוט מונעות כניסה מכאלה שרכשו מגרשים", סיפר סמנכ"ל רשות הבדואים בכנסת.
עכשיו, תשמעו קטע. לפני חודש וחצי קיימה הוועדה לביטחון הפנים של הכנסת ישיבה חשובה בנושא הפשיעה בנגב. בין המוזמנים שנקראו להסביר לחברי הכנסת מה צריך לעשות כדי להילחם בעבריינים ובעבריינות, היה גם לא אחר מהאדון אל־עתייקה, בכבודו ובעצמו. "המגזר הבדואי הוא מגזר נורמטיבי", אמר שם בכובעו האחר כחבר מועצת עיריית רהט, "אנחנו נגד פשיעה מכל סוג, אם זה גניבת סיגריות ואם זה רצח".
רגע אחרי שהסתיימה הישיבה הזו, חשף אסף פוזיילוב ברשת ב' שמדובר באותו איש שמונע כבר שנים ממאות משפחות לעבור למגרשים שקנו, ושהוא ובניו נעצרו בעבר בחשד לתקיפה אלימה, לאיומים ולהשתלטות על שטחי ציבור. "זה לא יאומן שכנסת ישראל מארחת עבריין ראשי ואלים שידבר נגד אלימות", אמר לפוזיילוב יאיר מעיין, מנכ"ל רשות הבדואים. "כל המתחם של המגרשים שהכשרנו ברהט עומד ריק כבר עשר שנים בגלל האיומים שלו, ובגלל ירי שבוצע לעבר משפחות שניסו להתחיל את הבנייה בחודשים האחרונים".
מה אני רוצה לומר? שבאווירה שמייצרת המדינה בנגב, אפילו אל־עתייקה בעצמו לא חשב שיש בעיה שבצד אחד הוא ומשפחתו ימנעו במשך שנים, באלימות, מהמוני משפחות לבנות את בתיהן, ובצד השני הוא יישב בוועדה מכובדת בכנסת ויסביר מה צריך לעשות נגד אותה אלימות.
הסיפורים שהובאו כאן הם באמת קצה הקצה של המציאות. דוגמאות קטנות בלבד. קחו את עניין המסים. מבקר המדינה מצא שבין השנים 2016־2019, חמישית מהעסקים בנגב היו רשומים על שמם של בדואים. בתקופה הזו נערכו באזור הנגב 327 מבצעי אכיפה של רשות המסים.
326 מהם היו אצל היהודים. רק אחד אצל הבדואים. למה זה קורה? מפני שלמדינת ישראל אין כוח להילחם. מפני שרשות המסים יודעת שאם היא רוצה לערוך ביקורת ספרים ביישובים הבדואיים, אנשיה צריכים להגיע עם אוגדה משוריינת שתאבטח אותם. ובנסיבות האלה, יותר קל לוותר.
דין כסייפה כתל אביב
איבדנו את הנגב. הסיכוי להציל אותו נראה כמעט בלתי אפשרי, והוא עובר דרך מהלך גדול, משמעותי, אסטרטגי, רחב ממדים. מדינת ישראל, על כל משרדיה ורשויותיה, צריכה לרדת אל הנגב ולהודיע "הגעתי". עם החלטה ברורה, נחושה, חסרת פשרות, להתחיל לעשות מה שלא נעשה מעולם. עם משאית של כסף לתקציבים מזה, ועם נבוט ענקי של אכיפה מזה.
אין מקום שלא נכנסים אליו. אין ריכוז שחוששים לדרוך בו. מי שמעלים מס – מקבל בראש. מי שמשתולל בכביש – חוטף. מי שמחזיק נשק – הולך לכלא. מי שבונה בית לא חוקי – ימצא את עצמו מול גל אבנים ומול הוראה לשלם את עלויות האכיפה. צדיק – טוב לו, רשע – רע לו. דין כסייפה כדין תל אביב. עם המקל, ועם הגזר.