בתחילת השבוע צוין יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. במתקפת יח"צ מתוזמנת היטב קיבלנו גם סוג של מסר נדיר מאיציק סעידיאן - לוחם גולני שהצית עצמו במחאה על היחס לנפגעי פוסט–טראומה, וגם סיקור סופר–מפרגן ליוזמה של שר הביטחון בני גנץ לבטל את מבחן ההכנסה לנכי צה"ל, ולקדם רפורמה שאמורה לחולל שינוי משמעותי בטיפול בנפגעי פוסט–טראומה. צעדים שהטריגר שהביא להם היה אקט הייאוש של סעידיאן, שלקה בפוסט–טראומה במבצע צוק איתן והצית את עצמו באפריל האחרון אחרי שאיבד תקווה מהמערכת.
סעידיאן אפילו הפך בעקיפין לסוג של אורח כבוד בטקס ההוקרה הרשמי שנערך בגני התערוכה בהשתתפות שר הביטחון, הרמטכ"ל ועוד, כשהדברים שאמר לאחותו לאה הוקראו בידיה בטקס. וכך, בתהליך מואץ במיוחד, הוסב אדם שהמדינה פשוט זרקה לכלבים לסוג של סמל לאומי שהממסד נהנה להתהדר בו.
גם אם הצעדים האחרונים של שר הביטחון מבורכים כשלעצמם, וגם אם מביאים בחשבון שמרבית העיוותים במערכת נוצרו הרבה לפני הקדנציה שלו, עדיין יש משהו ציני להחריד באופן שבו מערכת הביטחון מחבקת פתאום אדם שרק לפני מספר חודשים נפגע ממנה כל כך. וכל זה רק מחזק את השאלה, שצריכה להפוך לזעקה גדולה: איך ייתכן שמדינת ישראל, שחיה על חרבה לאורך כל 73 שנותיה, נדרשת לאקט כל כך קיצוני של אדם אחד כדי לעשות את הדבר המתבקש - לסייע לנכי צה"ל, הפיזיים והנפשיים. ולגמול להם על המחיר הכל כך כבד ששילמו עבור כולנו.
בהמשך לסיפור האישי של סעידיאן, הצורך הזה בשינוי חזק במיוחד בכל הנוגע לפגועי הנפש. הפוסט-טראומטיים. אלה שהרבה יותר קשה להם להוכיח את הנזק שנגרם להם מהשירות הצבאי, כי הוא לא נראה לעין או ניתן למדידה. משפחה גדולה, עצובה וכמעט תמיד שקופה, שאני מרגיש חלק ממנה. גם אם, למזלי, כמישהו שנפגע באופן קל יחסית. ועדיין, מבין היטב את המאבק היומיומי.
לפני קצת יותר מעשור, כשמלאו לי בערך 40, הלילות שלי החלו להפוך לסיוט אחד גדול. מקבץ אינסופי של חוויות מהשירות במחנות הפליטים בעזה, בזמן האינתיפאדה הראשונה, החל לפקוד אותי בבת אחת. זיכרונות שהדחקתי לגמרי, במשך 20 שנה, פרצו בקול תרועה, והשאירו אותי חסר שינה, שטוף זיעה ובעיקר מבוהל. מבוהל מחוסר השליטה הפתאומי. מחוסר היכולת שלי להבין מה עובר עליי. מרגעים שבהם אני יושב בסיטואציה שגרתית לגמרי, ולפתע חוזר בבת אחת לרחובות הבוערים של שאטי, ומתחיל לרעוד למול האנשים שאיתי בפגישה. לובש עוד שכבה כדי שיחשבו שפשוט קר לי. כי הרי לך תסביר. זר לא יבין זאת. ומי רוצה להיתפס במדינה הזו כחלש. בטח כשאתה צנחן במיל', שחונך להאמין שאפילו ללכת עם מטרייה בגשם זה לפחדנים. וככה הימים חלפו, ושקעתי לתוך מערבולת של בושה וחרדות וחוסר אונים.
כשהרגשתי שאני כבר לא יכול יותר, עשיתי שני דברים. הראשון, להתקשר לחברים מהשירות ולשתף אותם. לחלוק איתם זיכרונות. זה עזר באופן חלקי מאוד, כי מרבית האנשים העדיפו להוסיף ולהדחיק. אחרי הכל, מדובר באירועים שאף אחד מאיתנו לא ממש מתהדר בהם. ואז, כשהסיוטים רק הלכו והחריפו, פניתי לנתיב שאני מורגל בו יותר מכל: התחלתי לכתוב. רשימות ארוכות ומפורטות, תלי תלים של זיכרונות טראומטיים.
זה היה טיפול עצמי של בערך שנה, שגם הפך בסופו של דבר לספר ולמחזה. אבל בעיקר, עזר לי לחזור לחיים תקינים. מראות של ריצה לבד בסמטה צרה, כשמכל הגגות מפגיזים אותי בבלוקים, עדיין חוזרים אליי מפעם לפעם. אבל זה נשלט. וגם מוכר לסביבה הקרובה שלי, כי ביטאתי הכל במילים. מה שאי אפשר להגיד על אין ספור הלומי קרב אחרים שמתהלכים בינינו שגם נפגעו קשה בהרבה, וגם לא מסוגלים לתווך את הכאב לעולם. הצעדים שננקטים עכשיו כדי לעזור להם הם בכיוון הנכון. אבל צריך להשגיח שגם יימשכו אחרי שוך יחסי הציבור.
על הסכין
אז דודי אמסלם לא קרא לשים שמאלנים במכלאות, אלא “רק" יועצים משפטיים. וכן, גם פוליטיקאים משמאל מתבטאים לא פעם באופן מקומם. ועדיין, גם הסייגים האלה לא יכולים להכשיר משפטים כמו “כנופיה מטורפת, בולשביקית ואנטי־ציונית השתלטה על המדינה", או “פקיד שלא יעזור לנו נחתוך לו את המשכורת". לפעמים גועל נפש הוא פשוט גועל נפש.
מאידך, קשה שלא לקבל את טענות הימין בדבר הנדסת תודעה, במקרה של תמיכת שר המשפטים גדעון סער במועמדותה של עורכת הדין נוית נגב לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כל הכותרות הראשיות מדגישות את היותה האישה הראשונה בתפקיד, אם תיבחר. ומצניעות את העובדה שהיא מייצגת את נוני מוזס בתיק 2000. על כל המשתמע.
כשקוראים על התגברות הקורונה באירופה, בשנייה הראשונה זה מרגיש כמו צרות של אחרים. אבל בשנייה הבאה, זה רק מחדד את הטריקיות של המחלה הזו. ואת העובדה שאנחנו רחוקים מאוד מסיום הסיוט. השנייה השלישית כבר מבחינה בגידול המדאיג של ההפגנות האלימות בעולם. עושה רושם שאנחנו רק בפרק המבוא.