גיוס חיילות על תקן של נערות פיתוי למחבלים רוצחים, זהו מהלך ציני שמרתיח את הדם

אני מוקף במומחים מכל הסוגים, בעיקר מומחים מטעם עצמם. כיפוש, למשל, היא מומחית בהורות, ויש לה ימבה מומחים מסביבה: פסיכולוגיות שהן מומחיות להורות, סופר נני, חברות שהן בכלל שילוב של אדלר, יונג ופרויד, ד"ר גוגל והחיים עצמם, כמובן.

אז ביום שני עברתי אצלה שיעור. זה התחיל בגיאצ'ו הצדיק שנכנס למיטה, מלמל משהו שאני צריך לשמור עליו, ונרדם מיד. שרי הכלבה הגיעה בעקבותיו, וחפרה לעצמה באמצעות החוטם מקום ביני לבינו, אבל אני נרדמתי מיד. כיפוש הגיעה ודיברה אליי, אבל לא זכרתי את זה. הקצתי בעשר בבוקר, הייתה לי הרגשה של תחלואה שמתגבשת בתוכי. היה לי גם אולפן ב־11 להקלטת פודקאסט עם לירי, מומחית לטיפולים (שעוד נגיע אליה בהמשך) ופולנייה־פר־סה, מהדורה צעירה של אמא שלי: חרדתית־כפייתית־על־מלא, שכל הזמן מוכיחה אותי, ולשמוע ממנה מילה טובה זה כמו לזכות בהגרלת האקסטרה בלוטו, כי זה אף פעם לא קורה לך. על מה 6 שקלים? על מה?

אוקצור, לכשהקצתי, לקחתי את הטלפון ביד, ראיתי שלירי התקשרה כבר תשע פעמים כדי לוודא שאני ער, בדרך לאולפן של זץ. היא גם השאירה הודעה היסטרית: "איפה אתה? ב־12 יזרקו אותנו מהאולפן. למה אתה לא עונה לי?".

סיכמתי ביני לביני שרק אותה אני צריך על הסובאח, כאילו אין מספיק נשים באנושות שמאוכזבות ממני. הראש עם השיער הזהוב של גיאצ'ו יצא מתוך השמיכה. אני לא משתמש בשמיכות עד ינואר, זו דרך חיים אצלי. "נו, אבא, מה עושים היום?", הוא שאל בקול עבה. התברר שהוא הצהיר על מחלה אצל כיפוש, לכן שוחרר מהבצפר. "אבא, יש לי חום 37 אלף מעלות, אמא בדקה לי. אבל עכשיו אני בסדר, קח אותי לקפה".

הבטתי בו: "מה יש לך, מה כואב לך", שאלתי. "כואב לי כל הגוף", הוא ענה. הנה, עוד טיפוס שמפתח פיברומיאלגיה כתירוץ להימנע משגרת יומו. "בוא, אני אקח אותך לבצפר, אין לך חום ואל תספר לי סיפורים. אתה ואמא שלך יותר מדי בשבילי על הבוקר".

אבל פראייר הוא לא. הוא התיישב במיטה והודיע לי: "אבא, אתה לא מבין בזה. אמא בדקה אותי, אמרה שאני חולה ואני נשאר איתך". אמרתי לו שיש לי עבודה ואני לא בנוי לסתלבט היום. טלפנתי לאמא שלו. "כיפוש, מהההההה???".

"מאמי, גיא מצונן. לא יכולתי להישאר איתו בבית, אז השארתי אותו איתך. יש לי המון עבודה".

"כיפוש, ומה איתי? יש לי אולפן ב־11, למה את מחליטה עליי, בלי לשאול אותי. מה אני לא עובד? מה אני נראה לך, אחד שמפעיל חמארה בשלט רחוק?".

היא עברה לקול הפדגוגי, שקוראים לו קול מכיל, כי אסור להרים קול על הקורבן, פן יתנמר ויהיה סלט. "חיים שלי, לא ידעתי שיש לך אולפן ב־11. תשאיר את גיא בבית, הוא יראה טלוויזיה ותחזור אחרי ההקלטה. אני אפקח עליו מכאן, אל תדאג, הוא ילד גדול. אתה לא יכול לקחת אותו איתך? הוא יישב בצד וישחק בטלפון".

קיבלתי שפריץ דם חזק למוח. "לא מכניסים ילדים בלי תו ירוק לשומקום. לאן אני אקח אותו?".

"בסדר, מאמי, לא צריך להשתגע. הוא יישאר בבית".

היו לי שיחות ממתינות מלירי, אז חזרתי אליה. "מההההה על הסובאחחחח, מה קרה? הסורים על הגדר?". אבל היא מומחית לפלדנקרייז ועוד שטויות שאני לא מבין בהן, אז היא מדברת בשקט. "נלחצתי שאתה לא עונה לי", היא השיבה, "מחכים לך פה. אתה מוכן? עברת על החומר ששלחתי לך?". זה כבר באמת העלה לי את הסעיף. "לירי, כמה פעמים אמרתי לך שאני לא עובר על חומר, אני נולדתי מוכן. אני עושה את זה 40 שנה. יש קפה באקוולט הזה?".

"יש טייסטר'ס צ'ויס", היא ענתה.

"אני לא נוסע על הזבל הזה של קפה נמס. אני אתדלק בשתי זוקות של אספרסו כפול ואגיע. תארגני הכל".
"אתה תגיע עד 11:00, נכון?", היא שאלה.

"כשאני אגיע, יהיה לך סימן שהגעתי. צ'או".

הילד שאל אותי אם אני משאיר אותו לבד. "כן, גיאצ'ו, אתה תישאר ותחכה לי כאן. בינתיים תקום, תכין לי מים ולימון".
"אני לא יודע איך מכינים, אבא".

"לך תביא לימון, סכין, את המסחטה הצהובה וכוס גדולה. אני אראה לך איך".

הוא קפץ ורץ למטבח, שרי הכלבה הבלונדינית הסתומה רצה אחריו. חשבתי שאם היה לי חום "37 אלף מעלות", כפי שהוא דיווח, לא הייתי מסוגל לזוז, בטח שלא לרוץ. הוא חזר עם הסחורה, ביצעתי את הסחיטה ושלחתי אותו למלא את הכוס במים קרים ממכשיר תמי־4. הוא חזר וביקש לטעום מהמשקה, נתתי לו. "איכ, אבא, זה חמוץ ומגעיל. איך אתה שותה את זה", הוא שאל. לך עכשיו ותסביר לילד שלך שהרבה שנים לפני שהוא נולד, הייתי שותה שני לימונים כל בוקר, סאדה, בלי מים, כדי לנקות את המערכת מהסחלה שהכנסתי לגוף בלילה בלי שינה. אחרי שהתנקיתי, רק להיום כמובן, עידנתי את המשקה בתוספת של מים. "לי זה טעים, גיאצ'ו, אתה לא חייב. לך לסלון וצפה בטלוויזיה, אני מתארגן והולך לשעה". הוא הסכים בלית ברירה.

# # #

התקלחתי במים קרים כדי להתאושש, עצרתי בדרך ברולדין בשכונה כדי להתחמש באספרסו כפול ותפוגזר כדי לשפר את הראייה, כי השמיים היו עכורים. המוכר הגיש לי שתי כוסות והצביע על מכסה בשבילן, כדי שאני ארכיב. ביקשתי ממנו שיעשה את זה בשבילי. "אדוני, כאן זה שירות עצמי", הוא השיב.

הבטתי בו ועניתי: "תגיד לי, לא לימדו אותך בבצפר לסייע לזקנים? או שדווקא בשיעור הזה הברזת, כי היית חייב לתת באף גז מזגנים? מה נסגר איתך, אתה לא קולט שאני מוגבל? מה ביקשתי ממך, להרכיב בשבילי מטען חבלה? סגור לי את שתי הכוסות, כי אני נוהג ושותה במקביל, תחייב אותי בעוד 20 שקל. דייי עם שטויות על הבוקר".

הוא חייך וענה: "בסדר, קוף, בסדר. אתה לא זקן, אתה סתם עצלן". אפילו לא עניתי לו. הצעירים של היום זה לא משהו לרוץ איתו. אין כבוד מינימלי לקליינטים.

יצאתי מהחנות, ראיתי שפקח עירייה בודק לי את האוטו. "הלו, הלו מה קרה? צריך לעשות יומית? עוד לא הרווחתי לירה סורית דפוקה היום. לך תיפול על מישהו אחר".

הוא לא התרגש והמשיך לעבוד עם האייפד. "הא קוף, בוקר טוב לך. אסור חנייה כפולה, גם אם הרכב פועל והפעלת אורות חנייה. הכביש לא שלך, אתה יודע. ואל תתחיל לקלל, כי אני מזמין לך ניידת. ריחמתי עליך, רק 250 שקל".

חייכתי ועניתי לו. "אתה אוהב את העבודה שלך, נכון? כשהיית ילד, התחפשת לחניך בתנועת הנוער של הגרמנים. הכביש לא שלי, אבל הוא גם לא שלך ולא של רון חולדאי. נושאת מטוסים מטוסים יכולה לעבור פה. לך תזמין ניידת, טינף, יש לך פרצוף של עד מדינה, אז יאמינו לך".
נכנסתי לאוטו, שתיתי קצת קפה ששרף לי את הלשון ושאלתי את עצמי למה הכל קורה דווקא לי, למה על הבוקר?

הגעתי לאולפן ב־20 דקות איחור. לירי כבר הייתה בהתקף חרדה ואמרה שכולם גוערים בה, כי כל הזמן אני מאחר. שאלתי את הצוות, להלן "כולם", והם ענו שהיא מדמיינת ושהכל בשליטה. "לירי, את חייבת לשלוט בעצמך, אני תמיד מגיע בסוף, הכל יהיה בסדר. תעברי לעברית, פולנית זו לא שפה שאני מחבב. יאללה, אם לא נתחיל, לא נגמור".
היא שאלה: "אתה נכנס עם הקפה לאולפן?".

"לא, הבאתי אותו בשביל השומר למטה. אמרנו שנפסיק עם הפולנית, נכון?".

לירי שביט־בורק היא מהטיפוסיות האלה שתמיד מתקתקות, אף פעם לא מאחרות, מכינות 260 אלף דפי עמדה, כותבות אזכורים בסלולרי. אני מחבב אותה, אז זו הסיבה שלא דחפתי אותה במדרגות. היא גם יושבת זקופה כזו, כמו לולב. "קוף, אתה יושב על חצי תחת. כל המשקל שלך, וזה הרבה, רק על חצי גוף. אני מטפלת במקרים כמו שלך, תקשיב לי ושב על ישבן מלא".

"בסדר לירי, תתקדמי".

"אתה נראה כמו עוגייה מעוכה, אני רואה את הכרית על הפרצוף שלך". וואי־וואי, היא מדברת את אמא שלי, אבל היא צעירה ממנה ב־50 שנה בערך, איך זה יכול להיות?

התחלנו לקשקש על עדי מדינה, כי את השיחה על מחלות היא החליטה לדחות להמשך. המשכנו לדודי אמסלם ורציתי לומר לה "פני הדור כפני הכלב", אבל חששתי שזו אמירה שכרותי האונה, חסידיו של משיח בן דוד מקיסריה, לא יבינו ויאשימו אותי שקראתי לדודינק'ה כלב, אז נמנעתי.
ואז הגענו לדון בחתונמי.

אמרתי לה שאני סולד מהפתיח של עידו רוזנבלום, הקריין: "המומחים שלנו", כי אני לא אוהב מומחים לחארטה. "במה יעל ודני מומחים בדיוק? משמונה זוגות שניים פרשו באמצע, אחרי שיעל ודני התעללו בהם בפסיכולוגיה בגרוש. לטעמי, הפסיכו יורד לזנות ברגע ששני מומחים מטעם עצמם וכמובן מטעם גיל הפקות, מגיעים לתוכנית ריאליטי, כדי לשחק ברגשות של אנשים. הנזק שנגרם למטופלים בכאילו הוא בלתי הפיך. לראות את שי מתכלב אצל הדס, בסצינות דומות למשחקי הדיונון, זו התעללות פר־סה. תארי לך ששני קרדיולוגים יגיעו לריאליטי, ימליצו על השתלת לב למטופל, יפתחו לו את בית החזה, אבל אחרי ההשתלה יודיעו: אופסי, טעינו, נדרשה כאן השתלת כבד. לצערנו דינו של הפציינט למות".

לירי הביטה בי ושאלה בזהירות: "קוף, אנחנו על סמים, או שזה בא לך טבעי בלי השפעה נרקוטית?".

עניתי לה שלא תקטע לי את החוט העדין של החשיבה. "תקשיבי, אז מיד אקסטרים קלוז־אפ על המאכערים המומחויים, יעל ודני. הפסיכו, שקצת חסר ביטחון, מחבק את הברך. יעל, במבט של תליינית מאוכזבת שהקורבנות לא ממש התפתלו על החבל, אומרת שחבל שהפציינט מת/ה, כי הם עשו דרך. אבל ההפקה של גיל רוצה למרוח עוד פרק של פארש, אז מעיין ועומרי מתמסרים ברצון כמו אני על אם־די בזמנים יפים, כדי לדבר שטויות כגון: למדנו המון ב־42 יום, עכשיו אנחנו רגישים יותר, פתוחים לדבר על רגשות. תודה לכם על הטיפול המסור".

לירי הביטה בי בחיוך, אמרה שאני חייב לעבור אבחון ומיד: "אני אשמח לאבחן אותך, אני מוסמכת, תן לי צ'אנס". עניתי לה לקונית: "אחלה מינאכ ראחו. ראיתי כמוך, מומחים ומוסמכים, אתם צ'יפס בשבילי, אפילו בלי מלח. אני מריח מאכער באף סתום, גם ממרחק קילומטר. תראי איזה יופי אני יושב על התחת, זקוף כזה".

נגמר הזמן, לא הספקנו לקשקש על מחלות. לירי הודיעה לצופים שנהיה גם בשבוע הבא. קאט, סיימנו.

# # #

האמת שאני מוכן כבר לעוד שבועיים. יש לי מה לומר על המציאות בשב"ס ובצה"ל, שם מגייסים חיילות בתקן של נערות פיתוי. הן גויסו כדי שלמחבלים עם דם על הידיים, שלא היו חייבים אפילו להגיע למאסר, אלא לגמור על חוט אחרי ההרשעה – יהיה מודל נשי להתחכך בו, לגעת להן בישבן – רק כדי שהקמ"ן של הכלא יאסוף מודיעין מה קורה אצל האסירים.

אם אותו קמ"ן היה מגייס את בנותיו לאותה מטרה נאצלת, הייתי אומר שהוא דבק במשימה. אבל ממש לא, צה"ל והשב"ס איתרו כנראה מלש"ב מתאימות לג'וב מרקע סוציו־אקונומי נמוך, שלמשפחותיהן אין את הידע והאמצעים לעתור לבג"ץ. וזה מהלך ציני, מרתיח את הדם, מעורר רמת חימה וזעם ששורפת כל אדם עם ערכים מינימליים במדינ'ע שלנו.

לצערי, כלום לא יקרה. יטייחו כל חקירה כדי לשמור על הקודקודים. שב"ס זה ארגון נגוע, אנחנו נחשפים לראיות, שומעים מפקדים בכירים מאוד שמספרים איך הארגון עובד. נציבת שב"ס קטי פרי עדיין בתפקיד אחרי אחד מהמחדלים החמורים ביותר, בריחת האסירים המחבלים.

אבל איפה הרמטכ"ל שלנו, אביב כוכבי? את המלש"ב מאתר הצבא שלו: אוסף נתונים, ממיין, משבץ ליחידות לפי הצרכים שלהן, כולל הקצאת משאבים אנושיים למשטרה ולשב"ס. את כוכבי עוד לא שמעתי, אבל בטח נקרא על דעתו בספר הבא שיכתוב, אולי בעדכון של המהדורה הראשונה. אישית, אני נגעל מהפיקוד העליון של כוחות הביטחון, כולל השר לביטחון הפנים, שר הביטחון ורה"מ. לא אלה שמכהנים החל מ־13 ביוני, אלא הממשלה הקודמת. כי הנוהל של הפעלת נערות פיתוי לאסירים ביטחוניים נחשף כבר לפני שלוש שנים. זה קרה בזמן שביבי היה כאן רה"מ, גלעד ארדן ואמיר אוחנה היו השרים לביטחון הפנים. אבל שוב, שום כתם לא ידבק בהם, כי ככה זה.