יש לי חדר עבודה נהדר, שתי ספריות גדולות שצמודות לקיר המזרחי שלו ושתיהן עמוסות לעייפה בספרים מכל הסוגים. רומנים, שירה, עלילתיים, נובלות ואפילו כמה ספרי מתכונים. מולו עומד שולחן העבודה שלי, שעליו אהיל שקניתי מאיקאה, לפטופ שתמיד בטעינה ומדפסת קטנה. קירות החדר מעוטרים בתעודות הוקרה על הרצאות שנתתי בחינם כשהתבקשתי וכמה פרסים שקטפו סיפוריי (את אלו הגדלתי ומסגרתי במסגרות צבעוניות כדי להגביר את החשיבות העצמית). יש שם גם כמה פסלים שיצרתי, כשפנו אליי מאיזו תערוכת התרמה לעמותה העוזרת לילדים עם הפרעות קשב וריכוז. אותה העמותה פנתה לכמה מפורסמים, ביקשה מהם לעצב פסל כראות עיניהם שיוצא למכירה פומבית, והכסף שבו יימכר יעבור מיד לעמותה. הסכמתי.
ימים שלמים ישבתי על הפסלים האלו. קניתי איזולירבנד שחור, צבעי גואש ומין מכונה כזו שחורטת, השמעתי מוזיקת עולם, כזו שמשמיעים אומנים בזמן היצירה, לבשתי שמלה גדולה וישבתי כשרגליי פשוקות ובאמצען - הפסל המתהווה. מראה סקסי לרוב הדעות, אבל בינינו? מה שיצא כל כך מכוער, שעד היום אני משבחת את הורי מנכ"לית העמותה, שחינכו אותה לאיפוק ולא הקיאה עליי כשראתה את הפסלים שיצרתי. מיותר לציין שהם לא נמכרו, אפילו לא קיבלו הצעה אחת, וחזרו איתי הביתה, במכונית הקטנה שהייתה לי פעם, צפופים אלו יחד עם מבוכתה של זו.
“זה רק כי אני מזרחית", מלמלתי באוטו ונקרעתי מצחוק. אלוהים, כמה שאני גרועה באומנות.
על אף החדר המזמין כל כך, האור הקטן הבא מהאהיל, הרמקולים המחוברים מהתקרה, שיכולים להשמיע כל מוזיקה שתבחרי, ודלת הממ"ד הגדולה שמבודדת מכל רעש חיצוני - אני לא מצליחה לעשות בו כלום. אולי הידיעה שמאחורי הדלת נמצא הבית שלי - הכביסות, הבישולים, הקניות, מנש הכלב וגפן, שתחזור אוטוטו מהגן, מפירה את מנוחתי. אני כותבת פסקה והולכת לאכול משהו, אחר כך עוד פסקה, הרבה פחות טובה, ומכניסה כבסים למכונה, ועוד פסקה ונכנסת למאקו או ל־ynet לראות מה קורה עם ביבי אף על פי שזה לא כזה מעניין אותי. הכל כדי לא לעבוד.
לפני כמה ימים הנחיתי סדנת כתיבה דרך הזום. השעה שאותה קבעו לי הייתה שעת ערב מוקדמת, לא היה סיכוי שגפן תירדם בשעה הזו, אז שריינתי את אמי כבייביסיטר וניסיתי למצוא לי מקומות חלופיים לערוך בהם את הסדנה. בשיטוט מהיר באינטרנט נתקלתי בקומפלקס משרדים להשכרה שנמצא חמש דקות נסיעה מהבית שלי. טלפנתי, בדקתי פרטים וסגרתי איתם. 150 שקלים ליום ויש לי משרד.
“אני צריכה כמה שעות", אמרתי לפקידה. “זה רק יומי", פוצצה בלון של מסטיק ולקחה את מספר האשראי שלי. אם יום יבוא ואפול בשבי, אשכח את שמות הוריי, בתי, חבריי, מוצאי, דתי - רק את מספר האשראי אזכור, על בטוח.
בערב נכנסתי למשרד כשעל גבי תיק עם מחשב, קלסר גדול וכל צרכיי, ואותה הפקידה מלווה אותי ומסבירה לי על המקום. “פה יש לך קפיטריה, כאן יש לך מדפסת, תרגישי חופשי להשתמש בה. פה זה משרד של סטארטאפיסטים, הם תמיד מזמינים מלא אוכל ומחלקים, אל תזמיני לך, חכי להם", קרצה לי. “וזה המשרד שלך, המשרד ממול מושכר לדתי אחד, הוא מעביר הרצאות על שיווק, אולי תתאחדו, הרבה שיתופי פעולה יצאו מפה, מה אמרת שאת עושה?".
“אני עיתונאית", עניתי והסתכלתי על המשרד. לא מרווח, אפילו קטן, אבל נקי, נגיש ושקט. “וגם סופרת, מעבירה קצת סדנאות כתיבה", המשכתי.
“אה", שתקה לרגע, “אבל ממה את מתפרנסת?".
“ממה שאמרתי", עניתי בחיוך והתחלתי לפרוק את חפציי.
“יש בזה כסף? ת'אמת, יש בזה?", שאלה.
“יש", חייכתי, “יש בכל דבר כסף, תלוי כמה את טובה". לפני שיצאה מהחדר, הביטה בי שוב ואמרה “הסדרת כבר את התשלום, נכון?".
צחקתי, היא לא הבינה למה.
“הסדרתי כבר בבוקר", עניתי והיא יצאה. טיפוס מוזר, אבל חינני ביותר.
בשש בערב החלה סדנת הכתיבה שלי. דיברנו על המבקר הפנימי שלנו, איך הוא נראה, מה הוא אומר לנו, למה הוא סולד מכתיבתנו, ומה בנו ממשיך להחיות אותו. הבחור הדתי שעליו דיברה נכנס למשרד שלו והשאיר את דלתו פתוחה. מכיוון שהקירות עשויים מזכוכית שקופה, מבטינו הצטלבו וחייכנו בנימוס. לאורך כל הסדנה שלי לא סגר את דלתו, גם שלי נותרה פתוחה, הבחנתי בו עובד אבל מקשיב קשב רב לסדנה שלי. מדי פעם, כשנתתי משימות תרגול, אף רשם אותן בצד. ידעתי כי הוא לא מעתיק, הוא סתם איש סקרן שרוצה לחוות, אז הגברתי את קולי בכוונה. באזור שמונה, כשתמה הסדנה, התרווחתי אחורנית בכיסא. אמי סימסה לי שגפן נרדמה ואם בא לי לצאת לאכול או לשתות משהו שאעשה את זה ולא אמהר, מקסימום היא תישן אצלנו. שמחתי, אחרי תקופה שבה הצפתי את בדידותי, והסכמתי לבקש קצת עזרה, גיליתי שלגפן יש שתי סבתות נפלאות.
הלכתי אל המטבח, החלטתי שלא אצא לדרינק או לפגוש חבר, אלא אשב שם, במשרד, ואנסה לכתוב. היה בו משהו חיצוני, לא משוחד, לא ביתי ולא מחייב. הכנתי לי קפה כשאיזה סטארטאפיסט נכנס עם מגש סושי חצי אכול, אבל עדיין מלא, ואמר: “כרגיל, הזמנו יותר מדי, תתכבדי".
ברור שהתכבדתי. כשהוא יצא, נכנס האיש הדתי, גם הוא הכין לעצמו קפה, בסושי לא נגע.
“את חדשה פה?", שאל.
“כן, מרסל, נעים מאוד", עניתי והוא הושיט לי את ידו. “מותר?", תהיתי.
“אלא אם לך אסור", קרץ. כמובן שלחצתי את ידו. “אבנר, נעים גם לי", אמר ותפס את מקומי ליד הקומקום החשמלי.
“אז אתה מתכוון לבצע את התרגילים שנתתי?", הסתכלתי עליו, ראיתי שהובך קצת.
“אני כל כך בולט?", שאל, “האמת שזה לא בשבילי, יש לי ילדה שהתחילה לכתוב לא מזמן, היא בת 16 ורציתי לאתגר אותה, אשלם לך עליהם אם תרצי, סליחה, זה גזל".
“נראה לך? אחרי שהיא תבצע אותם, תן לי, ואפילו אתן לה משוב, בשמחה".
“באמת?", הופתע, “כסף זו לא בעיה, מקסימום אשלם לך ואוריד לה קצת מהמזונות", חייך.
“אה, גם אתה מהגרושים?".
“כשתתחתני תביני כמה מאיתנו יש".
“אני אחרי זה", אמרתי.
“אבל את צעירה!", כמעט וצעק, לקחתי עוד סושי וידעתי כי זה והקפה יביאו קלקול קיבה בדיוק בעוד שעתיים.
“נו, אז מה? גם צעירים מפסיקים לאהוב".
דיברנו עוד קצת וחזרתי אל חדרי, כבר היה לי סיפור אחד יותר משיכול להציע לי חדר העבודה בביתי, התקשרתי מיד לאותה הפקידה ואמרתי לה שאני רוצה לשכור את המשרד על בסיס חודשי.
“את בטוחה? זה לא מעט כסף".
“נו די", כבר התעצבנתי, “סיימתי עכשיו סדנה של שעתיים ב־3,000 שקל", אמרתי והיא שתקה.
“אה באמת? מה...", מלמלה, “הבן שלי גם מחפש עבודה עכשיו, איך עובדים בסדנאות כאלו?".
צחקתי. אין, היא כל כך מעצבנת, אבל קשה שלא לחבב אותה. למחרת כבר חתמתי על חוזה. יש לי משרד עכשיו, אני לוקחת את גפן לגן בכל בוקר, חוזרת הביתה, מתקלחת, מתאפרת ויוצאת אל המשרד שלי. יש לי משרד עם שכנים נחמדים, אוכל יקר של סטארטאפיסטים, שגרה מבורכת ובעיקר־בעיקר מדף שנתנו לי לתלות ועליו פסל מכוער שאף אחד לא קנה וסביר להניח שגם לא יקנה.