כל דירה והמלחמה שלה. הדירה הקטנה מהילדות הייתה בת שני חדרים צפופים ומטבח ירקרק. אם היו עומדים בפתחה, היה אפשר לראות את כולה. לדירה הזו היה ריח של מדי צבא וסאונד של תקליט של שלמה ארצי. מדי פעם היה נכנס אליה משב ריח של מילואים. אבא שלי היה חובש, וכשהתחיל מבצע שלום הגליל, הוא היה חוזר עם ריח חומרי החיטוי של בית חולים שדה הביתה. הייתי רק בת 6 וכבר ידעתי שזה ריח של קרבות, בלי לדעת מה זה קרב. אות המערכה מגיע גם לי, לילדה בת 6 שלא ידעה כלום אבל הריחה.
אל הדירה הגדולה יותר עברנו אחרי שאספתי את כל זיכרונותיי בקופסה אחת קטנה. את השאר זרקתי, כי לא היה מקום. היו סימנים של נייר דבק חום עקשן על הפינות של החלונות. מתישהו ב־1992 ההורים שלי קיבלו החלטה להחליף את תריסי העץ במשהו אטום יותר. לא כל החלונות הוחלפו. בפינות מסוימות בבית אפשר היה לשכוח שהייתה פעם מלחמה. בדירה העורפית שלא פנתה לרחוב ולא ידעה את רעש השכונה, היה חלון קטן וגבוה, שממנו אפשר היה להציץ לשכנים, שגם הם לא הצליחו להסיר את נייר הדבק העקשן, שתי וערב של שאריות פסים על החלון, שהיו אמורים לשמור על החיים שלנו.
משולש קטן בפינתו השמאלית של החלון הזה נסדק ולא תוקן מעולם. אולי לא הבחינו בו. או שזו רק אני. ואולי ידעו שאין מה לתקן, מתישהו החלון ייפול, עם או בלי נייר דבק. על המדרגות הגדולות ברחוב שפינוזה קיבלנו את ההודעה שגייסו את כל החברים של החתן למלחמה השנייה בצפון. כבר חשבנו שחתונת החברים הטובים הראשונה שלנו לא תתקיים, כי חיפה הופגזה בפעם הראשונה והכלה איימה לבטל את הכל רק כי גילתה שמעמדי המפיות על השולחן היו מרובעים ולא עגולים כמו שביקשה.
בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה של רגש. החתן הרגיע שגם אם מגייסים אותו, הוא ילך לקב״ן ולא יעזוב אותה ביום הגדול. גייסו אותו. הוא לא הלך. עמדנו מאחוריו. לפעמים גבר צריך לקבל החלטה למען האישה שלו, גם אם היא לא בקונצנזוס הישראלי. בסוף החתונה התקיימה ליד מרחב מוגן, ועם עשרות חברים שהגיעו עם מדי ב׳ לשעתיים.
במדרגות של דיזנגוף תפסה אותי האזעקה הראשונה בתל אביב, שבישרה את ביקוע הבתולים של אזור המרכז במלחמה שהייתה שייכת עד אז רק לאזור הדרום. השמלה הירוקה שלבשתי באותו יום הוכתמה ברגשות ובפחדים וזרקתי אותה מיד לפח, אף על פי שהיא החמיאה לי מאוד ואהבתי אותה. קשה לי להיפרד מבגדים מחמיאים, וגם מכאלה שלא. זה נגמר אחרי שבוע, אבל הטלטלה נשארה. אפילו בבית אי אפשר להיות מוגנים יותר.
שתי מלחמות היו בבית שאני מכנה מגדל, אולי מכיוון שהוא גבוה יחסית ביחס לשאר הבתים שגרתי בהם. ואולי כי נוח לי לספר לעצמי שהגשמתי את החלום לחיות במגדל, אף על פי שחוץ מהגובה הוא לא מגדלי בכלל.
אחרי תשע שנים של מגורים במגדל, שתי מלחמות לא נעימות ועוד אחת שבטוח תבוא מתישהו, החלטתי לברוח אל עצמי של פעם. לא שהיה כל כך טוב פעם, אבל מסע בזמן תמיד עוזר בקבלת החלטות. רציתי לישון שוב בדירה הראשונה שלי, בבניין שהפך למלון. לילה אחד, רק כדי לקבל פרספקטיבה.
הגיע הזמן הזה בשנה שבו אני צריכה לחדש את חוזה השכירות. הזמן הזה בשנה שאני עושה עם עצמי חשבון נפש ומחליטה אם להמשיך בדרך שהתחלתי בה לפני תשע שנים, או שהגיע הזמן לעשות מהלך רציני יותר, בוגר, כזה שמשנה פאזה לגמרי, שמתחיל פרק חדש בחיים. פרק מפחיד, כי הלא נודע תמיד מפחיד.
את המלחמות החיצוניות והפנימיות שהיו בבניין שבו שכנה דירתי הראשונה, הצליח השיפוץ המסיבי לטשטש. זה בית מלון, ובבתי מלון אין רגש, אין נוסטלגיה, אין היסטוריה אישית. יש מבנה, וזה נוח. זו הסיבה שאני אוהבת בתי מלון - הם מאפשרים לי להניח את הסערות של עצמי בחלל נייטרלי ולחשוב כצופה מהצד.
מלחמות זה דבר רע, זה ידוע. מלחמות פנימיות עוד יותר. כך או כך, אני נשארת בדירה לשנה נוספת. החלטות משמעותיות בחיים יכולות להמתין עוד קצת. וחוץ מזה, למי יש כוח לארוז?