לעד מדינה אין, למיטב הכרתי, זכות לפרטיות. עם החתימה על ההסכם שמשנה את מעמדו, מחשוד בביצוע עבירות למשתף פעולה, הוא הופך, בעיניי, במידה רבה, לרכוש הציבור. הכסף שבחלק מהמקרים אותו עד מקבל - יוצא מהקופה הציבורית. גם המחילה שהוא מקבל - הופכת כל אחד מהציבור למי שזכותו המלאה לדעת הכל על הדינמיקה שהביאה אותו לחצות את הקווים. ייסורי מצפון, כך מלמד אותי ניסיוני, אף פעם לא דחפו עבריינים להחליף צד. אגואיזם צרוף, יש גם יש; בנוסף למניעים אפלים אחרים.
מכאן, אין לעד המדינה זכות לדרוש שעדותו תישמע בדלתיים סגורות. כל משפט פלילי אמור להישמע בפומבי. במיוחד משפט שהיה בין הגורמים שהביאו, לטעמי, לחילופי שלטון. כל העם זכאי לשמוע את הקולות. כך נוהגת מערכת משפט שאמון הציבור חשוב לה. זה הדין בכל העולם המערבי – וזה מה שצריך לקרות בירושלים. לבית המשפט לא צריכה, לשיטתי, להיות סמכות, בנסיבות כאלה, להורות על “סגירת הדלתות”. פומביות הדיון - אין חשובה ממנה. לאור השמש יש תכונות משלו; לחשוף את האמת ולהציף שקרים.
ואינני אומר את הדברים רק משום שאני סבור שמערכת אכיפת החוק כשלה כישלון חרוץ בדרך שבה היא התייחסה לכיעור שקדם לשלב הגשת כתב האישום נגד ראש ממשלה מכהן. את עבודת הדוקטורט שלי עשיתי בדיוק בנושאים האלה, ואני יכול להעיד שאני באופן אישי לא מצאתי, בזמנו, במערכות משפט אחרות, אפילו מקרה אחד שבו “נסגרו הדלתות” כדי להסתיר מעיני הציבור את מה שהתרחש בחדרי חקירות.
אין דבר כזה בשיטות המשפט שאני בחנתי. לזכויותיו של חשוד יש עדיפות מוחלטת. הפומביות היא מנכסי צאן הברזל. ראיות, גם כאלה שמצביעות בעליל על אשמתו של העומד לדין, נפסלות בלי להניד עפעף אם הדרך שבה הן הושגו איננה עולה בקנה אחד עם תחושת הצדק הטבעי שמקובלת בכל חברה החרדה לזכויותיו של היחיד.
חזקה הפוכה - יש רק בישראל. פה מערכות אכיפת החוק תמיד מוחזקות כמי שלוקות בלהיטות יתר.
אין אדם משים עצמו רשע, נקבע גם בדין העברי. והדברים הם בבחינת קל וחומר כשמדובר בהודאה שנגבתה באמצעים שהדעת פשוט איננה יכולה לסבול; הודאה שמניבה הטבות מפליגות, בוודאי שצריכה להיות חשודה. אין לחפש בה סימני אמת; גם אם היא מניבה ראיות פורנזיות. מה שמחזיר אותי למשפטו של בנימין נתניהו.
למשמע הדברים שמספר עד המדינה ניר חפץ אני מפציר בשופטים לעשות מעשה. יש להם את הסמכות הטבעית - ביטוי אהוב על תלמידיו של אהרן ברק - לעשות, גם ללא הוראת חוק מפורשת, את מה שמתבקש לעשות לאחר שהם שמעו את מה שהם שמעו. עדותו של ניר חפץ צריכה להיזרק לפח האשפה - ויש להודיע על כך כבר עכשיו - ללא כל קשר לשאלה מה טיבה של העדות שהוא מסר. גם אם יש בה קמצוץ של אמת, ניקיון הדעת מחייב זאת.