כשתל אביב שלנו, עיר ללא הפסקת בנייה, כרייה, הריסה, רעש, קורקינטים ופקקי תחבורה, מוכתרת בידי "האקונומיסט" המכובד בתואר "העיר היקרה בעולם", הלב מתרחב מגאווה: באילו ערים אחרות תוצע דירונת בגודל בית שימוש מורחב, 20 מ"ר, במחיר של חצי משכר המינימום, ועדיין תורי המעוניינים בשכירתה ארוכים כל כך? באיזו עיר אתה יכול לרכוש חצי קילו תות במחיר שבעה דולרים? באיזו עיר אחרת ה"ווייז" שלך מטעה אותך בין כל הרחובות החסומים, הכבישים הנסללים מחדש והכיכרות שנחפרות לרכבת הפרברים שכה מתמהמהת?

ולא רק תל אביב המוניציפלית. גם תל אביב התקשורתית – כי כל התקשורת לסוגיה פועמת מ־ ואל תל אביב: באיזה מקום אחר נותנת התקשורת, על כתביה ופרשניה, עמית סגליה ואיילות חסוניה, משקל שווה של מידתיות, חשיבות ומשמעות לסיפור נסיעת אשת ראש הממשלה וילדיה לנופש בחו"ל - ולהצהרת ראש המוסד החדש כי הוא אישית יהיה אחראי שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני?

בידיעה הראשונה משקיעים הפאנלים כבדי הראש, עם החיוך האירוני בזווית הפה, הרבה אנרגיות וחשיבה מלאת חשיבוּת: האם קרה משהו בזוגיות של ראש הממשלה? למה מורדת גילת בנט הסימפטית בבעלה הרה"מ, שהתקרב להכרזה על מצב חירום והמליץ לא לצאת לחו"ל? הראוי להשוותה לגברת נתניהו הזכורה במפוקפקותה? והאם בפרק הבא של "הבנטים" תהיה, חלילה, הדחה חתונמית? ומי ינצח בסקר המנדטים הבא, גילת או נפתול? בנט ורסוס בנט.

לעומת זאת, הודעת ראש המוסד מזקיפה גבות ואוזניים אצל הפאנליסטים השונים סביב חצי השולחן העגול באולפנים: רגע, למי בדיוק מכוונים דבריו הנחרצים? לממשל ביידן, שמחפש פיוסים וסיפוקים ואוכל אותה בכל פעם מחדש? לאיראנים, שבוודאי תוהים מה דוד ברנע יודע בעתידנות שהם אינם יודעים?

הידיעה הראשונה והרכילותית־משהו מעניקה עוד הזדמנויות - לאלה עם הלשון בלחי והעיניים של "מה, הרי אמרנו לכם" - לצחוק על נפתלי בנט, הסותר את עצמו והסוטר לעצמו בניסיונותיו להיות קצת ביבי, להשמיץ שוב את הממשלה המשונה הזאת; שמעזה לשנות דברים, לתקן קלקולים ולקדם מהלכים טובים ונכונים (הצלחת הבוסטר, התקציב, שילוב המגזר הערבי בממשלה), אך מתעכבת מדי בפתרון בעיות קריטיות (האלימות והפשע במגזר הערבי והבדואי, אי־המשילות הפנים־קואליציונית, כשכל שר סחטן פוטנציאלי, כישלון מוחלט בעצירת מחירי הדיור ויוקר המחיה ועוד) וגם עושה שגיאות ומדברת שטויות, לפעמים, ומתהפכת בקלות רבה מדי על חלק מעקרונות מרכיביה.

אז עם ההודעה של ראש המוסד, שהנפח שלה קיומי ובינלאומי, הפאנליסטים הפיינליסטים שלנו אינם יודעים להתמודד, עם או בלי החיוך האירוני וה"אמרנו לכם": האם עלינו להיכנס מיד למצב היסטריה? האם הממשלה, פיקוד העורף והרשויות חייבים למהר ולהתקין את מרתפי החניונים ואת שאר מתחמי התת־קרקע של ישראל, כדי לאכלס שם את המונינו הנפחדים, בעת אזעקות "הצבע האדום"? או שמשמעות התחייבותו של ברנע היא שהאיראנים יחטפו חזק, מהר ובהפתעה לא אלגנטית, במקום ובזמן ובדרך שלא ציפו? ואולי פנינו לעידן ממושך של אי־ודאות בין ברירות מחדל וסיכונים, והבלתי צפוי הוא הצפוי ביותר?

ומה עם קצת מידתיות בפרשנויות על ייסורי עד המדינה נירחפץ במרתפי הכלא המפושפשים ועל לחצי חוקריו? כאן, כדברי אמנון אברמוביץ', כל אלה שמאמינים בעומק לבבם החומל לנחקר הדומע הנ"ל ולמצוקתו בגלל משטרה ופרקליטות התאֵבוֹת לתפור תיקים לנתניהו - אינם מאמינים למילה מעדויותיו ומהקלטותיו של אותו הנ"ל, בנושא מעללי אותו הנתניהו. ולכן, כמו שאמרו רבותינו בארמית, "ואִידָך זִיל גמוֹר" – והשאר, צא ולמד בעצמך.