"Get back", הסדרה הדוקומנטרית החדשה שביים פיטר ג'קסון, חוזרת אל סשן ההקלטות של הביטלס בראשית 1969 שבו נוצרו מרבית שירי האלבום "Let it be". סשן שהסתיים בהופעה המיתולוגית על גג בניין חברת התקליטים אפל בלונדון. ג'קסון ערך כשמונה שעות מתוך 60 שעות מצולמות בקירוב, שתיעדו שלושה שבועות של עבודה. היות שכבר בזמן אמת התוכנית הייתה להפוך את התיעוד הזה לסרט, הוא צולם באופן מקצועי ומושקע במיוחד, בבימויו של מייקל לינדזי־הוג. והתוצאה היא הזדמנות נדירה לחזות - באיכות גבוהה - בקרביים הכי אינטימיים של הלהקה הגדולה בעולם. או, בקלישאית: להיות זבוב על הקיר באולפן של הביטלס.
החומרים האלה נגנזו מיד אחרי ההקלטות, ולאורך השנים אותו סשן נתפס כרגע שפל בדברי ימי הלהקה. פרק זמן שבו היחסים בין חבריה היו כל כך עכורים, עד שהביאו בסופו של דבר לפירוק הביטלס בהמשך אותה שנה. אבל הסדרה של ג'קסון מבקשת לספר סיפור אחר. היא מציגה, לצד לא מעט רגעים מלאי מתח וכעסים, הרבה ביטויים של חברות אמיתית בין הארבעה. כולל השתטויות ילדותיות, הומור פנימי כובש ולא מעט חדוות יצירה. למעשה, בתום הצפייה (שעלולה להיות מתישה עבור מישהו שהביטלס הם לא אובססיה עבורו), התחושה המתקבלת היא - לעזאזל, הם יכלו למשוך ביחד עוד כמה שנים טובות.
עכשיו, ברור שהעריכה של ג'קסון מניפולטיבית - במודע או שלא. ושזהו סרט דוקומנטרי, לא "האמת". ועדיין, מדובר בנרטיב חדש ושונה, שלא פלא שגורם להתרגשות רבה בקרב מעריצים בכל רחבי העולם. הסדרה, שעלתה בדיסני פלוס, לא משודרת עדיין בארץ באופן רשמי, והנה כמה תובנות קצרות שלי בעקבות הצפייה בה - מוגשות כשירות לציבור הלא מקומבן.
החיבור בין ג'ון לנון ופול מקרטני הוא הביטוי הכי מוחשי שאני מכיר לאלכימיה. עם כל האיבה והחשדנות ביניהם, שכבר ניכרות פה, יש רגעים שבהם נדמה שהשניים מדברים בשפה פרטית משלהם - מילולית ומוזיקלית. הסצינות שבהן הם יוצרים ביחד שיר הן פשוט רגעים טהורים של קסם.
מקרטני הואשם כל השנים בשתלטנות ובאמביציית יתר, שתרמו לפירוק הביטלס. הסרט הזה מזכה אותו במרבית הסעיפים. אחרי מותו של בריאן אפשטיין, המנהל של הביטלס, נוצר ואקום אדיר בפונקציה של ניהול הלהקה, ובכלל - בקיומו של מבוגר אחראי, ומקרטני מנסה כאן בבירור למלא את החלל. מה שברוב המקרים לפחות נראה כמו עול מבחינתו. תענוג מאוד מפוקפק לנסות לשנע את העגלה, כשהפרטנר הנצחי שלך הוא או מסטול מהתחת, או רוטן בצד בסרקסטיות (לנון), חבר נוסף מתוסכל ללא הפסקה (האריסון) והחבר השלישי נראה כאילו היה רוצה להיות בכל מקום שהוא פרט לאולפן (רינגו). במובן הזה, הלב יוצא למקרטני, שנראה מרבית הזמן מתוח וקפוץ.
אבל המצוקה האמיתית זועקת מהחיפושית השקטה, ג'ורג' האריסון, שהפרק הראשון בסדרה מסתיים בעזיבתו את הלהקה. האריסון מתוסכל מכך שלנון ומקרטני לא ממש סופרים את השירים שלו, או את הערותיו המקצועיות, ופשוט הולך וקמל למול המצלמה. היופי הדרמטי כאן הוא שניתן להבין בהחלט גם אותם. הביטלס לא היו הביטלס אם היו מושתתים על שוויון מוחלט. ובכך, האריסון הופך לגיבור טרגי בסיפור שאין בו באמת אשמים. הסצינה שמתחוללת מיד אחרי העזיבה שלו, שבה שלושת החברים מנסים להשתטות ולשדר עסקים כרגיל כדי לברוח מהתמודדות, היא בלתי נשכחת.
לנון, לפחות על פי הסרט, הוא בדיוק הבחור הזה שיש לכם בחבר'ה שסולחים לו על הכל בזכות הכריזמה. הוא יכול להיות עצלן, אכזר, מריר או לא מתפקד, אבל ברגע שבו הוא פותח את הפה, השמש זורחת באולפן. ובכלל, הוא הברומטר. חברתית ומוזיקלית. גם השירים שמקרטני כותב זוכים בעזרתו לטאץ' יותר מחוספס ופחות מתקתק. הרגעים שבהם לנון מתעורר, לקראת הסוף, והופך לשותף פעיל ביצירה, הם פשוט לונה פארק אחד גדול. שניכר שמסחרר גם את החברים האחרים.
ואם כבר ג'ון, אז יוקו. אף שהאומנית היפנית זוכה לאין ספור שעות מסך, היא כמעט לא מורגשת. ב־99% מהזמן היא שותקת (האחוז הנותר מתייחס לצרחות שלה, בכמה ג'אם סשנים הזויים). מה שמקדם את התיאוריה הפרוגרסיבית, הגורסת שיוקו לא רק שלא פירקה את הביטלס, אלא הפכה לקורבן בשל היותה אישה, זרה וגו' (מה שלבטח נכון). מאידך, יש משהו צורם בעובדה שהיא נוכחת שם כל הזמן, גם בסשנים הכי יצירתיים ואינטימיים, בניגוד ליתר בנות הזוג, שכמעט לא נמצאות. אפשר בהחלט להבין מדוע זה עשוי להפריע לחברי הלהקה האחרים, שלפחות על פי הסרט מגלים איפוק אצילי כמעט, ומקבלים אותה באופן מוחלט. מן הסתם, מחוסר ברירה.
עוד דמות נוכחת־נפקדת היא רינגו. במשך קרוב לשמונה שעות, כל מה שאנחנו מקבלים ממנו הוא מקבץ של חיוכים, פיהוקים ומבטים אטומים. ההתבטאות הכי משמעותית שלו, שמגיעה בעיצומו של פרק 3, היא "תקעתי נאד". ואני לא מגזים.
מעריצי ביטלס, כמוני, רואים ממרחק השנים את יצירתה של הלהקה ככתבי קודש. התפיסה היא שכל שיר נכתב בקפידה, וכל אלבום נוצר מתוך מחשבה מעמיקה שיצרה קונספט וקשר ברור בין השירים. במובן הזה, הסדרה משחררת הרבה טקס מהישבן. חלק ניכר מהשירים כאן נכתבים ממש ברגע האחרון, אחרי שג'ומג'מו רק כלחנים או כג'יבריש, פשוט כי הדד־ליין מתקרב. וגם בחירת השירים נעשית רק בדיעבד, משיקולים שהם לא תמיד קונספטואליים. עכברי ביטלס יזהו למשל בהתרגשות לא מעט שירים שיצאו באלבומי הסולו של החברים, וכאן מבוצעים בידי כל הלהקה. דוגמת "Jealous guy" של לנון, עדיין עם מילים שונות לגמרי. ופתאום, כל הניתוחים המפרידים בין שירי הביטלס וקריירות הסולו נראים קצת מגוחכים.
עוד קיבעון שמתרסק פה הוא הזלזול המקובל באלבום "Let it be", שמרבית שיריו נוצרו בסשן המונצח בסדרה. נכון, המפיק פיל ספקטור חרבן שם בדיעבד את הסאונד. וזהו לא מקבץ השירים המוצלח ביותר של הביטלס. ועדיין, חברים. לראות ולשמוע שירים כמו "Dig a pony" ,"Get back" ,"Two of us" ואפילו "Let it be" עצמו נוצרים בתוך האולפן זה פשוט לגעת בגדולה. לא פחות. והרגע שבו הם מבוצעים בפעם הראשונה (והאחרונה) בחי, על הגג, הוא התפוצצות אורגזמית של אנרגיה, כישרון ורגש. ובכלל, אחרי המרתון המתיש של שניים וחצי הפרקים הראשונים, מדובר בפייאוף האולטימטיבי. שווה לצפות בכל הסדרה רק כדי להעריך אותו באמת.
סופם של הביטלס היה פשוט בלתי נמנע. לא משנה עד כמה הם עוד היו או לא היו חברים באותה עת. בלתי נמנע בגלל התכונה האנושית הבסיסית של לשאוף תמיד ליותר. והביטלס, בנקודת הזמן המתועדת כאן, כבר הגשימו הכל. הצלחה מסחרית חסרת תקדים, לצד הערכה אומנותית חובקת עולם. לאורך כל הסדרה, מקרטני חסר המנוח מנסה לחפש "פייאוף" חדש. משהו שהם עוד לא השיגו. הופעה חיה חסרת תקדים באמפי עתיק בטריפולי (לוב!), אלבום שיוקלט כולו בלייב. ומה לא. רק לא לעשות עוד "סרג'נט פפר". והוא נתקל בשלושה חברים שתחושת השובע פשוט נשפכת מכל תנועה שלהם. הרעב היחיד, של כולם, מופנה לפיתוח של קריירת סולו. ולכן הביטלס - גם בשלב הזה, שבו חבריה מצליחים ליצור ביחד - היא כבר היסטוריה.
ולסיום, קצת פרופורציות. חלקה האחרון - והמסעיר - של הסדרה מתעד את הופעת הגג המיתולוגית של הביטלס. והוא עושה זאת באופן מופלא, באמצעות 12 מצלמות המוצבות על הגג, על גג ממול, בכניסה לבניין אפל וברחובות הסמוכים. ממרחק הזמן, מדובר באירוע לא פחות מהיסטורי. תארו לעצמכם. הלהקה הכי מצליחה בעולם עולה במפתיע להופעה חינמית בלב לונדון, אחרי כמה שנים נטולות הופעות. היה ניתן לחשוב שרגע כזה יגרום להיסטריה המונית. תמיד דמיינתי גדודי ענק של מעריצים מפלסים את דרכם בטירוף כדי לחזות בפלא. אלא שבפועל, כפי שהמצלמות תיעדו היטב, חלק ניכר מעוברי האורח הלונדונים רחוקים מלהתרגש. כמה מהם מגיבים בחיוך צונן, אחרים מתלוננים על הרעש.
בתוך זמן קצר מגיעים לבניין שני שוטרים, אחרי שהגיעו "למעלה מ־30 תלונות" על הפרעה לשקט הציבורי. מה ששב ומזכיר לאנשים שהמוזיקה בשבילם היא דת, כמוני, שהצליל המועדף על חלק ניכר מהאנושות הוא פשוט שקט.