אחרי שבוע בפורטוגל היו לי לא מעט סיפורים לחלוק עמכם: מהמסע הקולינרי המרתק שעוברת ליסבון (מפגרת ב־30 שנה אחרי תל אביב, אבל מאחר שרוב חומרי הגלם בפורטוגל טובים יותר, הם יעקפו אותנו בתוך שנים ספורות), דרך הסיפור על איך הפכתי לאוהד של ספורטינג ליסבון (אף שדווקא היריבה המרה, בנפיקה, לובשת אדום) ועד לתדהמה, עם הנחיתה בישראל, מהמגננה התקשורתית על משפחת בנט (אפשר רק לשער מה הייתה עוברת משפחת נתניהו בנסיבות דומות).
כן, חזרתי עמוס חוויות, אבל אלה יידחו להזדמנות אחרת, כי הייתה חוויה אחת שהדהימה אותי במיוחד - והיא קשורה דווקא לטיסה:
צמד קופי האדם ישב באחת השורות האחרונות ולאורך כל הטיסה היווה מטרד רציני עבור צוות הדיילים והנוסעים האחרים. הם התחילו להסתובב במעברים עוד לפני סיום תהליך ההמראה, הסירו בכל רגע נתון את המסיכות, מה שגרר עימותים חוזרים ונשנים עם הצוות. כשכבר ישבו, הם הסיטו את מושביהם לאחור גם בזמן הארוחה, דחפו את הרגליים לגב המושבים של הנוסעים שלפניהם. בחיי: חוץ ממנגל הם עשו בערך כל מה שאסור לעשות בטיסה. השיא הגיע עם הנחיתה - בעוד המטוס נוסע כדי להתחבר אל השרוול, הם זינקו ממקומותיהם ושעטו קדימה.
אפילו צוות האוויר המנוסה של אל־על, שרגיל לתופעת הישראלי הדוהר והלא שועה לבקשה להישאר ישוב במקומו עד לעצירתו המוחלטת של המטוס, היה המום - וכרז להם לשבת מיד.
אחד מהם מצא מושב פנוי במחלקת העסקים והתיישב בו. חברו התרחק מעט, אבל המשיך לעמוד במעבר עד שהדיילת איימה שאם לא ישב מיד, יעצור המטוס ולא ימשיך אל בית הנתיבות. לאחר שגם זה לא עזר, כרז להם הקפטן, אחד מאלה שנקראים בשמות גנריים כמו שגיב גביש, עמוס תדמור או גברעם רז־טופז, ולרוב ניחנים בקול בס רגוע. ניחשתם נכון, אפילו הוא לא הושיע. הצמד המשיך בדהרה, העיקר לרדת ראשונים מהמטוס.
לפני שאמשיך, בואו נדבר על הפיל במעבר שבין המושבים. אין לי מושג מאיזה מוצא הם. אני נשבע שאינני מיתמם עכשיו לצורך התקינות הפוליטית - כי במשך הדקות שבהן התנהלה סאגת הריצה במעברים, היה לי די והותר זמן להתבונן בהם. הם היו ישראלים, תבנית נוף מולדתם־מולדתי. לו הייתי צריך לנסות את הכיוון העדתי, הרי שהייתי מנחש שהתקיים בהם קיבוץ גלויות (אם כי לצערי, במובנו השלילי ביותר). בתוך עמי אני יושב, ולכן אודה שלא אחת גם אני הופך עצבני במהלך יחידת הזמן הארוכה ביותר המוכרת לאדם: זו שבין הנחיתה ליציאה מהמטוס. תמיד אתה תוהה מה קורה שם מלפנים, בעודך עומד כפוף ובזווית בלתי אפשרית מתחת לתא המטען, עד שבא לך לצרוח: "למה לא פותחים כבר?".
מי שלא מכיר את התחושה הזאת, שיקום (אבל לא לפני שיוודא שהוא עושה זאת טרם עצירתו המוחלטת של המטוס, כי בכל זאת יש לנו מוניטין בינלאומיים לשמר). חשבתי שכבר ראיתי הכל בטיסות: כבר הורידו טרולי ושקיות דיוטי פרי על ראשי, כבר דחקו בי במשפטים כגון "נו, גבר, אתה יוצא?" רק כי הנחתי למי שיושב לפניי לפנות תחילה את מקומו. באמת שסברתי שאני מכיר את ההתנהלות האופיינית לעם היושב בציון (ומוכרח לברוח ממנה מעת לעת), אבל אין מה לומר: השניים הללו ניפצו כל שיא.
זה היה כה בוטה, חריג ולא מודע לעצמו, עד שבהתחלה חששתי שמא אירע להם איזה מקרה חירום שבגללו הם מוכרחים להקדים לצאת. אבל אז ראיתי אותם שוב, הפעם ליד מסוע המזוודות, ולא יכולתי אלא להתפעל מהעובדה שלא רק גסות רוח אפיינה את שני היצורים, אלא גם טמטום. מילא היו יכולים לצאת לעבר המונית רק עם הטרולי, אבל אם ממילא לוח הזמנים כפוף לאיסוף המטען שנשלח בבטן המטוס, לאן יש כבר למהר?
ליד המסוע היה לי זמן לנעוץ בהם מבט בוחן עוד יותר. הם נראו כמי שלא חסר להם דבר בחיים: סניקרס טרנדיים, לבוש ממותג, תספורת אופנתית. שני צעירים בשנות ה־20 לחייהם, שככל הנראה מתפרנסים בכבוד פלוס־פלוס, או שנולדו למשפחות אמידות שהעניקו להם הכל, מלבד כמה כללים אלמנטריים של התנהגות בציבור.
בדרך כלל נגמרים סיפורים כאלו בתחושה ששוב יצאת פראייר, אבל הפעם נרשם ניצחון קטן לעומדים בתור: כשהגענו לשלב הסופי, זה של בדיקות הקורונה, התברר שהם לא טרחו להזמין את הבדיקה מבעוד מועד, מה שעיכב אותם בתהליך ההרשמה. וכך, בעוד אנחנו חולפים על פניהם באלגנטיות וזוכים לצמידים של בוגרי בדיקת PCR, אותו תכשיט נייר שרק איתו אפשר לצאת מהשדה אל המוניות שבחוץ, לא יכולתי שלא לנופף להם לשלום, בתחושת סיפוק שכמותה לא חשתי מאז הפעם האחרונה שבה ניצחנו בדרבי, או בבחירות (לא אגלה איזה).