משהו: להגיד שחפץ מעיד מרצונו החופשי זה כמו לדרוס מישהו עם טנק ולהגיד שהוא נמעך מרצונו החופשי
לקראת השנה הבאה
2021 מסתיימת, 2022 מגיעה. כבר התחלתי לרשום ביומן תוכניות ופגישות לשנת 2022. לידיעתכם, 2.2.22 וגם 22.2.22 עדיין פנויים לי.
מה היו הדברים המשמעותיים בשנה הזו בעולם? בארץ? בשבילי? בעולם: נפילת אפגניסטן לידי הטאליבן היא האירוע המשמעותי. הנורא. בני אדם שם נמצאים במצב שבני אדם לא צריכים להיות בו. ארצות הברית והעולם החופשי רוחצים את הידיים. אני נזכר בימי נפילת וייטנאם. 13 שנים אחרי נפילת וייטנאם הייתי ברומא. קירות רומא טונפו בכתובות הרגילות כגון "הפרולטריון ישרוף אתכם", "כבוד לרודולף הס", ו"ציונים רוצחים", אבל יום אחד הקירות כוסו בכרזות עם המילה "וייטנאם" ועל הכרזות היו חתומים ארגונים לזכויות אדם.
למדתי להתרחק מארגונים כאלה, אני מתייחס ברצינות לזכויות אדם, אבל היו שם שמות שנתנו לי להבין שהפעם זה אחרת. הגעתי לאולם עתיק ומצויר, אחד מארמונות הפרלמנט האיטלקי. יום שלם שמעתי עדויות פליטים מווייטנאם, מקמבודיה ומלאוס. "כמעט לא מדברים על לאוס", אמר האיש מלאוס, "ביקשתם דיווח על זכויות האדם בלאוס. אין. שום זכות אנוש לא מכובדת. הדואר בפיקוח, הטלפונים בהאזנה. אי אפשר לקיים קשר כלשהו, כי מחיר בול דואר כל כך גבוה שבהכנסה רגילה אי אפשר לשלוח מכתב. על פני כל המדינה מחנות ריכוז. וסמינרים. בסמינרים לא מלמדים דבר, רק מענים גברים, נשים וילדים".
אוליבר טוד, עיתונאי שחי אז בפריז, וכתב ספר על זוועות השלום בווייטנאם, אמר: "בזמן המאבק נגד מלחמת וייטנאם נהגו אנשי הרוח השמאלנים להכריז ש'וייטנאם היא המצפון של העולם'. ובכן, היום, לאחר השלום, וייטנאם היא המצפון המלוכלך של העולם". ב־2021, אפגניסטן, שאותה נטשו האמריקאים ושאר כוחות האור, היא המצפון המלוכלך של העולם. קצין של דרום וייטנאם אמר באותו כנס: "במלחמה הזו נהרגו 250 אלף חיילים מדרום וייטנאם בהגנה על החופש, מדוע העולם לא מעניק להם את טיפת הכבוד המגיעה להם?".
כשסיימו הדוברים, קם אדם מהקהל ואמר: "הייתי מאלה שמחו אז נגד מלחמת וייטנאם, חשבתי שאני לוחם למען זכויות אדם ושלום. הדבר המדהים הוא לא איך אנשי הרוח סילפו את האמת, אלא איך, כשהתברר האסון, לא היו מוכנים לשנות את עמדתם. השאלה היא: האם זה לא קורה שוב מול עינינו כיום?". קורה.
הזוועות בווייטנאם הכבושה התמתנו מאז, אבל אסור לשכוח אותן או לסלוח. נזכרתי בכנס הזה השנה מול נפילת אפגניסטן בידי הטאליבן, וגם מול השיחות עם איראן, וגם מול ההבנה התמימה לשאיפות התנועות האלימות הפלסטיניות. בעולם ואצלנו. בארץ? התמוטטות האמון בדמוקרטיה הישראלית הגיעה לשיאה בשנת 2021. גם איבוד האמון במערכת המשפט הגיע לשיא בשנת 2021. למי שלא מעניינים אותו צדק במשפט או שטויות כמו דמוקרטיה, זה לא אכפת ואפילו משמח. האנשים האלה חגגו השנה.
לחלק מהם יש אמון מסוג אחר במערכת המשפט, והוא: שמערכת המשפט תעוות כל מה שצריך לעוות כדי להאשים בלי גינוני צדק מיותרים. אם המשפט יבוטל מסיבה מוצדקת זו או אחרת, תהיה השתוללות של מאוכזבים, כל אלה שמטפחים את התאווה הסדיסטית: ישר לכלא.
השנה קמה בישראל ממשלה שבראשה עומד (לפני שזה קרה איש לא יכול היה להאמין שזה יקרה) מי שיש לו 6 מנדטים. כך הודח מי שתרם כל כך הרבה למדינה, נתניהו, למרות הצלחות כמעט דמיוניות של הממשלות בשלטונו. זאת הייתה שנה של סוף תהליך שבו נגררנו לבחירות מיותרות חוזרות ונשנות שנגרמו בגלל חרם על אדם אחד. בשבילי? בשבילי זאת הייתה עוד שנה נהדרת בחיי.
תל אביב היקרה
לחיות בעיר היקרה ביותר בעולם. וואו. תל אביב הוכרזה כעיר היקרה ביותר בעולם, ואתם יודעים איזו עיר היא הזולה ביותר? טריפולי. במין בדיחה של ההיסטוריה, יש לי בית בשתי הערים האלה. לתל אביב הגעתי בגיל שנה, עם אמי ואבי, לבית של אבי אחרי שהוא השתחרר מהצבא הבריטי וחזר לארץ.
השנה הייתה 1946, גזעי הפיקוסים היו דקים כעיפרון, הבית היה ברחוב שד״ל, שיצא משדרות רוטשילד. כשהייתי בן 5 עברתי לאזור אחר בתל אביב, שיכון הקצינים. רחוב הגפן. בסוף כיתה ט' עברתי עם אמי ואחי לקיבוץ נצר סרני, אבל מכיוון שהוריי גרושים, תמיד היה לי חדר, ואפילו עם כניסה נפרדת, בבית ילדותי בתל אביב. אחרי שעזבתי את הקיבוץ, עברתי לבית משלי בתל אביב, שבו אני גר עד היום. עם זאת, אני מתקשה להגדיר את עצמי תל־אביבי. לא יודע מה זה. אני קשור יותר לקיבוץ נצר סרני, ולבני כיתתי האהובים שם.
הבית בטריפולי שייך לאמא שלי, מאביה. אני ואחי יורשיה. זו דירה בעיר, ליד הים. אין לי שום חשק לגור בה, אף על פי שהכי זול לחיות בטריפולי והכי יקר לחיות בתל אביב.
רובוטים מתרבים
יושב לו האדם הקטן וקורא באינטרנט והנה עולה מול עיניו ידיעה בזו הלשון: חוקרים פיתחו רובוטים שמסוגלים להתרבות. הרובוטים האלה קטנים מאוד, והם שילוב של - תחזיקו חזק במשהו יציב - תאי צפרדע עם בינה מלאכותית. כל זמן שהם קטנים אני רגוע. שיתרבו להם. אם יש בהם תאי צפרדע, אולי יש בהם גם תאי נסיך, אבל מה יקרה אם ייוולד להם בן גדול קצת יותר יום אחד, והוא יוליד בן עוד יותר גדול? בקרוב נמצא את עצמנו בחדר יולדות של רובוטים שממנו יוצאים רובוטים בלי סוף בקפיצה (בגלל תאי הצפרדע).
אני יודע שלא צריך ואי אפשר לעצור את הקדמה, אבל אני יודע בוודאות שאם בני אדם יפתחו רובוטים שמתרבים, הרובוטים שמתרבים יגיעו במוקדם או במאוחר למסקנה שהם צריכים להרוג את הרובוטים האחרים שמתרבים. לא צריך בינה מלאכותית חזקה מאוד כדי שהרובוטים יבינו שהם רוצים שהשטח יהיה זמין עבור הילדים שלהם ולא עבור ילדים של רובוטים אחרים. עד היום לא התגלתה שום צורת חיים מתרבה שנוהגת אחרת. די ברור גם שהם יגידו שהם למדו את הכל מאיתנו, לפני שהם יוסיפו בנימוס "סליחה, אין מקום", ויהרגו אותנו.