את הפחד, האימה ואולי את הצורך לחנך, מרגישים כבר במאפייה הצמודה לאצטדיון הכדורגל. כמו מיס גרנט, המורה למחול מהסדרה "תהילה", עמדה אחת מבעלי המקום ונזפה בי לא לחצות את הקו האדום. אני מניחה שאילולא לבשתי חולצת כדורגל עם לוגו הקבוצה שלי, היא הייתה מתייחסת אליי כאל אחת האדם שבאה לקנות קפה ומאפה ולא לוונדליסטית אופציונלית.
בסך הכל רציתי לבדוק אם יש שם שירותים, אבל המבט המצמית שלה גרם לי לוותר. אי אפשר להאשים אותה: מה שקורה בתקופה האחרונה במגרשי הכדורגל הוא רק תסמין קיצוני לתופעה רחבה הרבה יותר של אלימות שמבעבעת בתוכנו.
במצבים כאלה אני מקפידה בעיקר לחייך. כמי שגדלה בתל אביב של תקופת הפיגועים והתבאסה שמחטטים לה בתיק בכניסה לכל מקום, למדתי שחיוכים מסייעים לי לעבור בדיקה פולשנית פחות. כמו בודקי הקורונה של פיקוד העורף שזכו ממני לעפעופים יפים, רק שלא ידחפו יותר מדי את המטוש.
כבר בכניסה לשער 8 חייכתי חיוך רחב, הצגתי אישורים ונשלחתי לאזור הבידוק. "לכי לאישה בסוף", אמר לי זה שסינן אותי באופן ראשוני בכניסה שהייתה יחסית ריקה מאדם.
ללא כל פרופיילינג ראשוני, המאבטחת מיששה אותי כאחרונת חברות לה פמיליה. אני, שהחזקתי את תעודת העיתונאי שלי גלויה בכוונה והתלבשתי די יפה יש לומר, כנראה לא עשיתי עליה רושם. היא ראתה בי סליק לחזיזים, והחליטה לבדוק את העניין עד הסוף.
חייכתי. היא לא רוצה את העבודה הזו בדיוק כמו שאני לא רוצה את המישוש הזה. אמרתי לה ערב טוב, כי בסופו של דבר באתי ליהנות ולא להתעצבן מאנשים שבסך הכל עושים את עבודתם נאמנה. נכנסתי לאצטדיון הגדול, זה התל אביבי בלי הגג, שלפרקים הזכיר לי את יד אליהו בימיו היפים והטובים, כשהיינו רואים בו מופעי חנוכה בילדות ורצים משער לשער.
כחובבת כדורגל וקבוצה אחת בפרט, הגעתי לראות את משחקה הגרוע בלייב. כמעט חמש שנים לא נכחתי במגרשים, משום שחזיתי מקרוב בתקרית אלימה בין אוהדים לחזיז בוער. אני מודה שהתרגשתי.
זה לא רק האצטדיון הגדול שלא מבייש אצטדיונים יפים באירופה, אלא גם הכיף של ישיבה במקום שבו בשורות למעלה ומלמטה יושבים איתך אנשים שלא פגשת מעולם, לובשים את אותה החולצה שאתה לובש, מחייכים זה לזה ללא קשר לגיל, מין או סטטוס וחולקים גאוות יחידה.
ילד חמוד בן 5 שר עם ילדים גדולים ממנו שירי אוהדים. חששתי מהרגע שבו השירים ייקחו תפנית גסה, כי זה קורה. ואכן, כשאוהדי הקבוצה השנייה החלו לקלל אותנו, כי "זה חלק מהספורט", תהיתי מה עובר בראשו של האבא, אוהד גם הוא, שצריך לתווך לילד החמוד הזה את המציאות ולהסביר לו שאולי אין מנוס מלקלל את הקבוצה שאתה אוהב וגם את האוהדים של הקבוצה שאתה מתעב, כי זה טבעי וחלק מההשלכה הרגשית שאנחנו עושים על כדורגל. ועדיין, ברגע שהמשחק נגמר, השירים צריכים להישאר במגירה, או לפחות לא צריך לקחת אותם כל כך ברצינות.
אני לא רוצה להתחסד. אי אפשר להתעלם מהאווירה במגרש כדורגל וקשה לא להיסחף לתוכה. זה לא רק פה, זה בכל העולם. לא עברה חצי שעה מהרגע שהחל המשחק, ומצאתי את עצמי מהמהמת את מילות השירים, שאני לא אחזור עליהן לעולם, לפחות לא מחוץ לאצטדיון. פחדתי שמצלמת רחף, אם יש כזו, תתפוס אותי על חם. ואז לכי תצייצי דברי אחדות כשאת בעצמך מקללת. אבל יש משהו בכדורגל, בדיוק כמו לנסוע בפקק, שמוציא ממך את מיטב ה"איחולים" ברמה השטחית שלהן.
ברור שאני נגד אלימות, אבל השופט תמיד יהיה "בן של מישהי", ומכבי... טוב, זה לא באמת משנה לי מעבר לטווח 90 הדקות של המשחק. אמוציות של ספורט הן משהו שאי אפשר לתכנת מחדש. אנחנו מקללים כי אנחנו אוהבים, וכי אנחנו צריכים להרגיש שייכים למשהו. וקבוצת כדורגל במובנים מסוימים זו דת של חילונים, שמתנהגים כחרדים האדוקים ביותר למרבה האירוניה כשזה נוגע לקבוצתם.
אם בחצי השעה הראשונה של המשחק חשבתי שבפעם הבאה אקח למגרש את האחיין בן ה־8 שלי, שכדורגל הוא כל חייו, אחר כך כבר הבנתי שהמקום הזה אלים עבורו יותר מכל מקום אחר, וחבל.
זה לא היה ככה פעם. זה הפך להיות פשוט בלתי נסבל, וחשוב לזכור שהרוב המוחלט של האוהדים הם אנשים כמוני וכמוכם, שמקללים מדי פעם כשחותכים בפקק או כשהשוער שלהם מתנהג כמו אידיוט. אבל כשמחברים קומץ מכל קבוצה, מקבלים מסה בלתי ניתנת לשליטה.
חצי נחמה אחת הייתה במחצית של משחק שהיה אבוד מראש. השתייה עולה 10 שקלים, ואין תור לשירותי הנשים. אצטדיון כדורגל הוא אולי המקום היחיד בעולם שאין בו תור בשירותי נשים והוא גם נקי באופן יחסי, ולו רק בשביל הפינוק הזה הייתי חוזרת לשם שוב.