הפסיכולוג אברהם מאסלו פיתח את "תיאוריית הצרכים", שעוסקת בצרכים המינימליים האוניברסליים שמשותפים לכל בני האדם, שלהם הם זקוקים כדי להגשים את עצמם ולחיות חיי רווחה.
הצרכים מאורגנים לפי סדר חשיבותם: הבסיס הוא הצרכים החיוניים הפיזיים כמו חמצן, מים, אוכל, הפרשות. אחר כך הביטחון בקיום היומיומי ובסוף הצורך בכבוד לעצמך ולאחרים, מוסריות, קבלת האחר וכו'.
ברמה השנייה של הצרכים, הצורך בביטחון, מנסה האדם למצוא סדר בעולם, שלפיו יכול הוא לתכנן את יומו, דרכיו וחייו, ובמידת האפשר להפוך את העולם שלו לצפוי עד כמה שניתן, כדי להתמודד ביתר נוחות וקלות עם עתידו. חוסר יכולת לתכנן את העתיד הקרוב יוצר תחושת חוסר ביטחון, חרדה, מתח והתנהגות בלתי צפויה.
השבוע, בשעה שלוש אחר הצהריים יצאתי ממרפאתי בשכונה צפונית של תל אביב, סמוך לכביש החוף, כאשר היעד הוא ביתי במכמורת, מרחק 36 קילומטר. בנהיגה במהירות סבירה זו דרך האמורה לקחת כמחצית השעה. השבוע זה לקח יותר משעתיים. זהו המצב בתקופה האחרונה, והוא גרוע יותר בימי חמישי, שבהם עומס התנועה על הכבישים המוליכים צפונה עולה. המצב הגיע עד כדי כך שאם בימי חמישי אני מסיים את עיסוקיי במרפאה אחרי השעה 14:30, ואינני רוצה לבלות שעות על הכביש, אני נשאר בתל אביב עד שעות הערב המאוחרות ורק אז עושה את דרכי הביתה בכבישים פתוחים יחסית.
אומנם לפי תיאוריית הצרכים של מאסלו אני כבר מבין ויודע מה צפוי לי, אבל עדיין אני חווה את העצבנות, המתח והזעם על הכביש. מן הסתם אינני היחיד. תחושות אלו, המשותפות להרבה נהגים ונהגות, באות לידי ביטוי בהתנהגות בדרכים, בצפירות המגבירות את המתח, בלחץ נפשי המתלווה לתאונה־שכמעט־קרתה ובכעס על מי שעוקף אותך תוך נסיעה במסלול חירום.
אנחנו חיים בזמן שבו אחד הצרכים המינימליים של האדם נפגע, והמצב רק הולך ומחמיר. יפה יעשו הרשויות, ומשרד התחבורה בראשן, אם יטפלו בעניין במהירות ובנחרצות בכל דרך אפשרית, כואבת ככל שתהיה. אולי על ידי מניעת חלק מכלי הרכב לנוע על הכבישים בימים מסוימים. ואולי כבר מעכשיו לקבוע אגרת עומס, לפחות עד שיפור התשתיות, שיפור התחבורה הציבורית, עידוד לנסיעה קבוצתית או עד שיבוא המשיח. מה שיגיע קודם.