זו הייתה ללא ספק תקופת השיא ביחסי ישראל־ארצות הברית. דונלד טראמפ עמד בראש המעצמה הגדולה ביותר, בנימין נתניהו בראש המדינה המאוימת ביותר. הם התאימו זה לזה כמו כפפה ליד. התאמה אידיאולוגית ונפשית, קרבה אישית חסרת תקדים בין מנהיגים. ידידות שהניבה פירות הילולים לישראל.
השנה האחרונה של נשיאות טראמפ ושל ממשלת נתניהו הנחילה לישראל הישגים בלתי רגילים: ארבעה הסכמי שלום, הכרה בריבונותנו על רמת הגולן, העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים והכרה בשלמות ירושלים. הצירוף טראמפ־נתניהו היה טוב לשתי המדינות. בארבע שנות נשיאות טראמפ, ארצות הברית חזרה להיות המעצמה העולמית המובילה, עם מנהיג תקיף, אך גם בלתי צפוי, שיש להיזהר מפני לשונו וגחמותיו.
ישראל בהנהגת נתניהו – אחרי אובמה ולפני ביידן - ביססה בשנים אלה את מעמדה האזורי, זכתה להרחבת מעגל השלום מבלי לוותר על שטחים ולתחושת ביטחון מוגברת בגיבוי וושינגטון מול האיום הגרעיני האיראני. הישגים שיכלו לקרות רק בצירוף החד־פעמי הזה של שם וכאן.
אפילו בימות שפל ביחסי שתי המדינות, ארצות הברית תמיד הייתה משענתה של ישראל בזירה הבינלאומית. גם כשנקטה סנקציות נגדנו, לא חצתה את הגבול.
הממשל ידע שעל ישראל תמיד אפשר לסמוך, תהא ממשלתה אשר תהא. הכל מתחיל ונגמר במילה אחת – אינטרסים, אבל ביחסי שתי המדינות זה מעבר לכך. אותם ערכים שהן חולקות הם־הם היסוד־מוסד לברית ביניהן. עליות ומורדות ביחסים תמיד היו ויהיו, אבל בבסיס הברית נשמרת הקרבה, התמיכה, ההישענות זו על זו. גם אמריקה הגדולה זקוקה לישראל הקטנה. קטנה בשטחה, קטנה במספר אוכלוסייה, אבל בולטת בסביבתה באורח חייה הדמוקרטי, בהישגיה, בעוצמתה.
אחת מתקופות השפל ביחסים הייתה בימי ראש הממשלה יצחק שמיר והנשיא ג’ורג’ בוש (האב). לא ששמיר זלזל בנשיא, ולא שהנשיא זלזל בראש הממשלה. אבל שמיר הניף אידיאולוגיה מוצקה של שלמות הארץ, מניעת הקמת מדינה פלסטינית, הרחבת ההתיישבות ברחבי ארץ ישראל.
נשיא ארצות הברית שאף לכונן הסכם שלום שיירשם על שמו, גם במחיר הסגת ישראל לקווי 67’, עם התאמות הדדיות, וייסוד מדינה פלסטינית. בתעצומות נפש של מנהיג איתן, שמיר ידע בשום שכל למנוע מהלך מסוכן כזה, ויחד עם זאת נזהר לא לחולל שבר ביחסים. בוש אומנם הפעיל עליו לחץ כבד, מנע את הערבויות לקליטת העלייה הגדולה, אבל גם הבין שאין לחצות את הקווים.
הידידות האיתנה, הבסיסית, עמדה במבחן בשני אירועים דרמטיים: במלחמת המפרץ ידע שמיר לקבל את דרישת בוש לאיפוק, ואילו בוועידת מדריד קיבל בוש את דרישת שמיר לא להזכיר את נוסחת “שלום תמורת שטחים”.
קל להיות ביחסים חמים עם מנהיג זר כאשר אתה מקבל את דרישותיו, שלא לומר תכתיביו. שמיר ידע גם לעמוד על שלו, לשמור על האינטרסים של ישראל, וגם לא לקרוע את החבל שמחבר אותנו עם המעצמה הידידותית ביותר. היחסים הלכו והתחממו מאוחר יותר תחת נשיאותם של קלינטון, בוש הבן, ואפילו אובמה, שדאג לשמר את כוחה הצבאי של ישראל.
כבר חזרו ודשו באישיותו הבעייתית של דונלד טראמפ. כנשיא הזה לא היה לה לאמריקה מאז ג’ורג’ וושינגטון. רפובליקני ימני רב יומרות, שעניינו הוא לעשות דילים, לסנוט בשאר מנהיגי העולם, ולבחור בפינצטה את ידידיו. בנימין נתניהו היה אחד הבודדים הללו. מבנה אישיותם הדומה וראיית העולם המשותפת תרמו לכך. ואולם שלא כטראמפ, נתניהו ידע את מקומו, כעומד בראש מדינה קטנה, תלותית בהרבה מובנים בארצות הברית, שנאבקת על ביטחונה וקיומה מול האיומים מטהרן, מלבנון, מעזה, ורואה בוושינגטון את משענתה העיקרית.
גם בישראל רבו המזלזלים בנשיא טראמפ מתוך כפיות טובה למתנות שהעניק לנו. נתניהו ידע לכבדו ולחבבו באמת ובתמים. הפסדו של טראמפ – שעמו אינו משלים – היה גם הפסד לישראל. נשיא עם הזיות של גדלות ואגו. נו, אז מה? וכי היה לה לישראל טוב ממנו?
ישראל אינה מתערבת בענייניה של ארצות הברית, למרות שזו – על פי עדות טראמפ עצמו - התערבה בענייניה הפנימיים של ישראל בתמיכתה בנתניהו. הבוחר האמריקאי החליט להעלות נשיא אחר, וכי ראש הממשלה יכול היה שלא לברכו?
ביידן אינו טראמפ, אבל אין לומר עליו שאינו אוהד ישראל, למרות אלמנטים רדיקליים במפלגתו. טראמפ עם הפה הגדול כבר אינו נשיא, נתניהו כבר אינו ראש הממשלה, ושניהם אינם חדלים משאיפתם לשוב לשלטון, זה בוושינגטון וזה בירושלים. המילים הקשות והביטוי הגס שהטיח דונלד הנרגז בביבי יישארו אומנם חקוקים עלי ספר, אך לא יהיו למכשול – אם וכאשר ישובו השניים לכיסאותיהם - בפני השבת היחסים לאותם שיאים שהיו בשנות כהונתם החופפת.