גליה עוז הייתה שלשום בבית הסופר, משכן אגודת הסופרים העברים, והשתתפה בערב לכבוד הספר שהיא כתבה על אביה עמוס עוז.
הרגשתי שאני יושב באירוע בעל משמעות ישראלית גדולה ואפילו עולמית. יצירתו של עוז ממשיכה לחיות בכל העולם ולמשוך אליה קוראים ומעריצים בכל השפות גם אחרי מותו. בימים אלה תורגם ספרו "ארצות התן" באירופה, זאת אומרת, מבחינתם זהו ספר חדש שלו על המדף, בשעה שאצלנו כבר מעטים יותר הקוראים בו. עוז היה דמות להערצה ומורה רוחני בישראל וגם בעולם בהרבה מובנים נוספים. בספרה, גליה עוז עשתה מעשה ספרותי של ניפוץ האליל, שהיא הגדירה כאדם נוראי ומתעלל לכאורה.
האירוע לכבוד ספרה עורר התנגדויות וזעם עוד לפני שהחל. דניאל עוז, בנו של עמוס עוז ואחיה, תקף בפייסבוק את יו"ר אגודת הסופרים צביקה ניר, על שהוא נתן רשות לקיים אירוע כזה בבית הסופר. לדבריו, "אירוע שיוקדש להוקעת אבא שלי כפסיכופט, נרקיסיסט וסדיסט שהשליט טרור יומיומי של אלימות פיזית והתעללות קשה בכל בני ביתו, ולהוקעת אמי כמשת"פית נרצעת שלו".
כידוע, גליה עוז כתבה את "דבר שמתחפש לאהבה", והאשימה את אביה ברשעות לכאורה כלפיה, עד לרמת פגיעה נפשית כזו, שמרגע שבו הבינה בבגרותה מה עולל לה, היא סירבה לדבר איתו עד יום מותו. היא מאשימה גם את אמה שעמדה מנגד, וזאת אף שעל פי טענתה בספר עוז התעלל לכאורה גם באם. ספר קשה.
הספר יצא לאור במרץ השנה, האירוע באגודת הסופרים היה בפני אולם גדוש עד כדי כך שחלק מהקהל ישב באגף צמוד לאולם. נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות מקור בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן, סיפרה איך הגיע אליה כתב היד, כאשר עורכת אחרת, יעל גובר, קיבלה אותו לידיה, צלצלה אל נועה ואמרה לה: "תקראי, ואז דברי איתי". מנהיים שונאת הפתעות, אבל קראה.
אלי הירש, המשורר, המבקר והעורך, אבחן מעל הבמה שגליה תיארה שגרה של "התעללות סדיסטית", הזכיר שגליה עוז קוראת לעמוס עוז "נרקיסיסט טורף", והוסיף: "עמוס עוז בנה את העולם כתיאטרון, הדמות המרכזית היא האב המתעלל שבונה את עולמו כך שכולם ישקפו את גדולתו ואת יופיו". לדבריו, הייתה שם ילדה אחת, גליה, שלא הסכימה להשתתף בתיאטרון האימה הזה.
ננו שבתאי, מחזאית, משוררת ומבקרת, הגדירה מעל הבמה את העולם שיצר סביבו עוז: "עולם שכולו שקר ושקרי שקרים וכולם בתוך השקר". היא גם העיזה לנפץ את ערך הספרות של עוז וטענה שמעולם לא אהבה את ספריו וראתה ביצירתו זיוף. אולי הספר של גליה שחרר קולות כאלה, שלא נשמעו בעבר כאשר עוז נחשב לגדול סופרי ישראל, אשר רק כפסע בינו לבין פרס נובל.
עידית זרטל הזכירה את האב הקשה של קפקא ואמרה: "אבל אמא של קפקא הגנה עליו ועשתה את ההבדל, האם של גליה עומדת מהצד ואולי מוסיפה זרדים". לדבריה של זרטל, היא בכתה מתחילת הקריאה בספר ולא הפסיקה לדמוע עד סופו.
האירוע נפתח בדברי צביקה ניר שאמר בין היתר: "מרגע שהתפרסמו האירוע ומועדו מצאתי עצמי מול זרם פניות מחאה וכעס מהיבטים שונים: על עצם קיום האירוע, על מתן במה לספר ולמחברת, ועל עצם נכונותי לשאת דברים באירוע הזה". הוא הגדיר את הספר כ"ספר עדות".
כאשר גליה עוז דיברה בסיום, היה ברור שאין לה כל חרטה על ניתוץ האליל הישראלי הגדול הזה ששמו עמוס עוז. "זה דיבור אישי שלי עם הילדה שהייתי", היא אמרה. היא תיארה חיים של ילדה בתוך תעתוע שבו הוא הטהור: "התעתוע הוא כל הזמן. קודם כל – זה לא קרה, ואם זה קרה – זה לא היה נורא, ואם זה קרה והיה נורא – אז עבר, מה את רוצה?". והוסיפה: "יש איזה מחיקון ענק שעובר כל הזמן ומכחיש".
על התגובות הזועמות לפרסום הספר אמרה: "אני לא רוצה לכעוס עליהם. גם לא על מי שכעס עליי. גם לא על מי שאמר: מה זה הדבר הזה? מה זה החיסול חשבונות? למה כשהוא מת, ולמה לפני שהוא מת, ולמה אחרי שהוא מת".
אני לא פרשן של דמעות, אבל האם ייתכן שהספר הזה הוליד אצל רבים בכי וצער לא רק על גליה, אלא גם על ניפוץ הפולחן של הישראלי המושלם ששמו עמוס עוז?