איזה שעמום. ראש הממשלה נפתלי בנט נחת השבוע באבו דאבי לביקור היסטורי, והתקשורת הישראלית העמידה לרגע פנים שזה מעניין אותה. ראינו כמה תמונות של בנט בחליפה ובן זאיד בגלבייה, נשלחה איזו הודעת פוש על הפעם הראשונה שראש ממשלה ישראלי יוצא לפגישה כזו, אבל בואו - אף אחד לא באמת התרגש מזה.
ממה כן התרגשה העיתונות הבועטת שלנו השבוע? מכך שלא אושרה בקשת משפחת נתניהו להארכת האבטחה המסיבית סביבה, שכוללת מכוניות ונהגים צמודים לכולם. אומנם מקובל להפסיק אבטחה לאחר חצי שנה, ובכל מקרה המשפחה זכתה באבטחה ובתנאים מקיר לקיר ששום משפחה של ראש ממשלה לא קיבלה בעבר, אבל צונאמי הכותרות, הניתוחים והפרשנויות שהמהלך ה"היסטורי" הזה קיבל, היה חסר תקדים. שום עיתונאי שמכבד את עצמו לא פספס את ההזדמנות להביע על כך דעה בלהט, בין שהיה נגד ובין שהיה בעד.
אם רוצים למדוד את העניין במספרים, אז כשמקישים בגוגל חדשות את המילים "נתניהו" ו"אבטחה" מקבלים 163 אלף אזכורים. כשמקישים "בנט" ו"אבו דאבי" מקבלים 23 אלף בלבד, ומותר להניח שגם מספר הכותרות הזה לא עסק במשמעויות המדיניות והלאומיות, אלא נוצר בזכות העובדה שעל הטיסה חזרה ארצה התגלה חולה קורונה מאומת. אחרת - למי היה אכפת?
המסקנה הראשונה מהסיפור הזה היא שבנט וממשלת השינוי עדיין צריכים למצוא את הדרך ליצור את סדר היום. נכון שהממשלה רוצה לעשות ולא לדבר, אבל כשקורה משהו חשוב, חובה למנף אותו בצורה תקשורתית נכונה לציבור. אחרת נוצרת מצוקת חומרים באמצעי התקשורת, ואת הוואקום הזה ממלאות חדשות פח. לכאורה, כשאתה יושב עם הידיים על ההגה של המדינה, יש לך כל האמצעים ליצור את סדר היום המדיני והחברתי, אבל בפועל, מסתבר שזה לא כל כך קל.
המסקנה השנייה היא שהתקשורת הישראלית אכן איבדה לגמרי כל רסן, מידתיות או סדר עדיפויות הגיוני, ולא מהסיבות השטחיות שהיא בדרך כלל מואשמת בהן. האם קץ האבטחה של יאיר ושרה באמת חשוב פי שמונה מהביקור של בנט באבו דאבי? עזבו את זה - כשמקישים את המילה "אומיקרון" בגוגל חדשות מקבלים 154 אלף אזכורים. כלומר - במבחן התוצאה, הווריאנט החדש שמשפיע על חיי כולנו פחות חשוב מאיזה ציוץ משתלח של יאיר נתניהו. על פי אילו אמות מידה?
חביבי העיתונאים
דבר משונה קורה בתקשורת הידועה בכינויה "אל־ג׳זירה" או סתם "השמאלנית". היא פועלת כמעט כל הזמן בניגוד לאג׳נדה המוצהרת שלה. לכאורה, מה שחשוב לה זה תרבות וערכים, אבל בפועל - היא מסקרת בהרחבה התנהגות בהמית, ומתעלמת בפיהוק מאנשים מנומסים ומלומדים שסתם מבינים על מה הם מדברים.
יותר מזה, כבר התרגלנו לכך שהיא מקדמת נציגי ימין קיצוני באופן ממש אובססיבי. בכל בדיקה של יפעת בקרת מדיה שנערכה במהלך 2021, כולל בדיקה של דמוקרטTV שנעשתה ממש לאחרונה, התברר כי איתמר בן גביר ה"מוקצה" וה"מופלה לרעה" הוא חביב העיתונאים. הוא הפוליטיקאי המוביל במספר האייטמים שבהם הוא מופיע ובכמות המצטברת של דקות הסיקור. ולא מדובר על "ישראל היום" או ערוץ 14, אלא על ערוצי המיינסטרים.
אומרים על הרשתות החברתיות שהן מעודדות קיטוב ושנאה, ומאשימים את "האלגוריתם". הוא מבוסס על רווחיות כערך עליון, מחפש את מה שיתפוס הכי הרבה תשומת לב, ומה לעשות שזעם, שקרים ושנאה הכי מושכים את תשומת הלב האנושית. אבל מה התירוץ של אמצעי התקשורת הממוסדים?
ברמת ההצהרות, תקשורת המיינסטרים הזדעזעה מהתנהלותו משולחת הרסן והאנטי־ממסדית של נתניהו מאז הוגשו נגדו כתבי אישום, אבל ברמת המעשים - היא מסתמנת כמכורה לכל בדל ידיעה נטולת חשיבות לאומית על אודותיו. תזכורת: הוא כבר אינו ראש ממשלה זה חצי שנה. בתור אלה שכל כך היו להוטים להדיח אותו, דווקא "עיתונאי השמאל" ממשיכים להעניק לו סיקור שלא יסולא בפז, ונותנים לו בדיוק את מה שהוא רוצה. הציבור מסיק מהדיווח העודף שהוא האדם החשוב ביותר במדינה היום, במקום שהאדם החשוב ביותר יהיה ראש הממשלה נפתלי בנט, ואחריו ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד. כבר אי אפשר לשמוע את ה"חדשות" הממוחזרות עליו ועל בני משפחתו וציוציהם האוויליים, אבל אלה מתעקשים לשמר אותו באדיקות בתודעה.
תסמונת כחלון
שימו לב כמה שמענו השבוע על שרת החינוך יפעת שאשא ביטון. מנכ"ל משרדה התפוטר, החלה חרושת שמועות, וסוף־סוף היו קצת בעיות. נכון שתפקיד התקשורת הוא לבקר ולהצביע על בעיות, אבל השאלה היא מה מזניחים בדרך, ומהו הסאבטקסט.
אם מסתכלים על שאר חברי מפלגתה של שאשא ביטון, מגלים תופעה מוזרה. שר המשפטים גדעון סער מקדם חוקים חשובים כמו חוק הפייסבוק, שבלעדיו מתאפשרת הסתה חסרת גבולות לא רק אצלנו אלא גם מול מפגעים יחידים פלסטינים. גם שר התקשורת יועז הנדל מראה הישגים עם פרויקט הסיבים האופטיים וקידום רשות תקשורת נורמלית שתחליף את הרשות השנייה הלא רלוונטית, אבל מסתבר שבמקרים כאלה, זכות הציבור היא דווקא לא לדעת.
הנדל וסער, כמו גם אנשי תקווה חדשה בכלל, חווים על בשרם את מה שגרם למשה כחלון לפרוש מפוליטיקה. הוא עבד קשה כדי לקיים את כל הבטחות הבחירות שלו, אבל ככל שקיים יותר - שעמם יותר את התקשורת, וירד ביותר מנדטים.
תראו את השר לענייני כלום ושום דבר, אלי אבידר, שכיכב בכותרות השבוע. הוא יצא נגד מדיניות הקורונה של הממשלה שבה הוא חבר זוטר. אבידר לא אידיוט והוא הבין את השיטה - בכל פעם שהוא רוצה להשתדרג, הוא פתאום נזכר בעקרונות שלו, מתחיל להשפריץ ביקורות פרובוקטיביות לכל עבר, ומקבל קצת צומי תקשורתי. למה העיתונות מעניקה כל כך הרבה מקום לאדם שלא עושה שום דבר רציני, והציבור אפילו לא בחר בו?
קשה להימנע מהתחושה שהעיתונות עברה מהפכה שקטה ואטית במהלך עשור סוער של רשתות חברתיות. אין לה ברירה אלא לפתח מודעות ולחזור לבייסיקס. לעשות שינוי עמוק בהרגלים שסיגלה לעצמה, משום שכרגע היא מתגמלת ברוחב לב התנהגות שלילית. זה די עצוב. גם אם זה לא נעשה במכוון, במתכונתה העכשווית העיתונות נותנת במה נהדרת ורוח גבית לכל מי שמדבר בגסות, מלכלך, מפיץ שמועות לא מבוססות, מעדיף התרשמויות אמוציונליות על פני עובדות ומספרים, או סתם עושה הר מזבוב. מי שעסוק בעשייה רצינית יכול לחפש אותה בסיבוב.