אחת הדרכים הראשיות של ארץ ישראל, מימי קדם ועד ימינו כמעט, היא דרך ההר. בשדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל עובר קו פרשת המים של הארץ, מצפון לדרום. לאורכו עוברת דרך ההר הקרויה גם דרך האבות, כי בה הלכו אברהם, יצחק ויעקב בין מוקדי מושבם בארץ: מבאר שבע דרך חברון לשכם. זו הייתה דרך עולי הרגל למקדש - והמקוואות הפזורים לאורכה יעידו.
הרומאים הרחיבו ושיפרו אותה - ואבני המיל יעידו. בימי המנדט הבריטי סללו גדודי העבודה של החלוצים את המקטע הצפוני שלה, בין עפולה לנצרת, והבריטים הקימו מוצבים לאורכה כדי להילחם בכנופיות הערביות - ויעידו משטרות הטיגארט לאורך הדרך.
אחרי מלחמת ששת הימים, כששוחררו יהודה ושומרון מהכיבוש הערבי, ניתן היה לנסוע בה שוב, מבאר שבע לנצרת בכביש מס' 60. כך היא גם מסומנת במפות. זהו עמוד השדרה של ארץ ישראל שממערב לירדן.
אפילו אחרי הסכמי אוסלו, כששכם וג'נין הפכו שטחי A, והאזור הכפרי סביבן הפך ברובו שטחי B – נותר הכביש בשטח C. באחריות אזרחית וביטחונית מלאה של מדינת ישראל. רק מהלך "ההתנתקות" – ניתק אותו. שבר את עמוד השדרה שלנו. בערך "כביש 60" בוויקיפדיה תוכלו למצוא מפה, ובה שני מקטעי כביש שאינם מחוברים. מבאר שבע ועד צומת שומרון (דיר שרף) מקטע אחד. ושם מוצבים שלטים האוסרים תנועת אזרחים ישראלים. הדרך צפונה עד לקו הירוק, מסע כ־30 ק"מ – היא כתם לבן במפה. ומהקו הירוק, מהלך עוד כ־37 ק"מ עד נצרת – כביש 60 "נולד מחדש".
לצדי הקטע הקטוע ניצבו עד להתנתקות שני יישובים יהודיים: חומש ושא־נור. צפונה להם, ב"מובלעת" דרומית לגדר ההפרדה – מבוא דותן. המתיישבים שילמו מחיר דמים על אחיזתם בארץ ישראל. שלושה ממתיישבי חומש נרצחו בתקופת האינתיפאדה השנייה, כך גם ארבעה ממתיישבי מבוא דותן, בואכה העמק שבו מכרו האחים את יוסף. כשאריאל שרון החליט ערב ההתנתקות מה ייהרס מיד ומה בשלב הבא – ניצל מבוא דותן.
חוק ההתנתקות לא שינה את מעמד השטח. שטחי היישובים והכביש נותרו כ"שטח "C, בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה, אך הכניסה לישראלים נאסרה. בשא־נור מבקרים מעת לעת, באישור ובליווי צה"ל וגם בלעדיו. ובהריסות חומש פועלת כבר 13 שנים ישיבה. באים בבוקר. לומדים תורה. יורדים בערב. מעת לעת מקימים צריף לבית כנסת, בית מדרש ומגורי תלמידים, ונשארים. מעת לעת בא צה"ל והרס מה שבנו. אך הם חזרו. מעת לעת התקיימו עליות המוניות לחומש. רבבות צעדו ברגל והגיעו.
הצעות חוק שונות הוגשו לביטול חוק ההתנתקות ביחס לצפון השומרון – אחת מהם הצעת חוק שלי – וזכו לתמיכת כל מפלגות הימין, בייחוד כשהיו באופוזיציה. רוב חברי הליכוד תמכו בחוק – עד ששבו לשלטון ב־2009. ואז הורה נתניהו להתנגד. אבל תלמידי ישיבת חומש המשיכו לעלות אל פסגת ההר שממנה נשקפים הרי הגליל והחרמון, הכרמל ושפלת החוף, עד אשדוד, לשבת בה וללמוד תורה. וממשלות ישראל עצמו עין.
# # #
לפני שבוע ארבו מחבלים ערבים לתלמידי הישיבה ורצחו את יהודה דימנטמן הי"ד. בני משפחתו וחבריו דורשים לאשר את קיום הישיבה בחומש ולחדש בה את היישוב. השמאל דורש לגרש אותם מיד ולמנוע את שובם. עוד בימי השבעה עלתה לשם פלוגת צה"ל והקימה מוצב במקום. ואין לדעת עדיין אם כדי להגן על תלמידי הישיבה – או כדי לגרש אותם ולמנוע בכוח את המשך ישיבתם במקום.
לפני שמונה שנים, בעת שהייתה חברת כנסת, ביקרה בחומש איילת שקד, ותמכה בביסוס הישיבה במקום, "כי הוא יישוב אסטרטגי מהמעלה הראשונה וכי הגירוש ממנו הזוי וללא תועלת". לאחר הרצח הבטיח ראש הממשלה בנט כי ישתדל לא לפנות את הישיבה בחומש. אבל בינתיים נראה כי הוא מעדיף תוכנית חומש לחברה הערבית, ואת שלטונו.
השר זאב אלקין, עמיתי לראשות שדולת ארץ ישראל בכנסת, הבטיח לפני עשר שנים למגורשי צפון השומרון "נשוב לחומש ולשא־נור". היום הוא אומר: "להמשך התוקף של חוק ההתנתקות בצפון השומרון אין שום משמעות... אם זה יובא להצבעה אתנגד לפינוי הישיבה".
שר המשפטים גדעון סער אמר ב־2019 (פריימריז בליכוד...): "התנגדתי להתנתקות, ויש הבדל בין גוש קטיף לנושא צפון השומרון. היום בראייה הפרקטית... בצפון השומרון זה (חזרה להתיישבות בשטח - א"א) אפשרי... בסופו של דבר חומש זה לא שטח שיש לנו מחויבות הסכמית לתת אותו למישהו... זה בוודאי לא שטח שאנחנו רוצים שיהיה בסיס לתוקפנות נגד ישראל או אזרחיה, ולכן בהחלט אפשר לבחון את הדבר הזה באהדה".
בספרו "שיחות על הדרך" כתב סער: "מה שהיה נכון בימי ההעפלה וחומה ומגדל עודנו נכון: קו המחרשה יהיה קו הגבול, המעש שלנו, של מדינת ישראל הוא שיקבע את עתידנו כאן". ותקף את התנהלות ממשלות נתניהו שלא מנעו השתלטות פלסטינית על שטחי C. כעת יש לו הזדמנות לעשות מה שצריך ונכון. אבל היום לא נשמע קולו.
יועז הנדל, שלבו נמצא אולי בצד הנכון - מסתפק בינתיים בהנחת סיבים אופטיים, גם ליישובי השומרון. יוסי דגן, יו"ר מועצת השומרון, פנה אליו בימי השבעה על יהודה דימנטמן וביקש כי יעזור בהסדרת ישיבת חומש. תשובת השר לא נרשמה. נאמני ארץ ישראל תובעים: שיבת המגורשים ליישוביהם. הרחבת ההתיישבות וביסוסה. הקמת יישובים נוספים כדי להיאחז בארץ.
אבל בממשלת בנט יש גם שמאל קיצוני, והקואליציה תלויה בחסדי מנסור עבאס. אבל "הקשיים" של בנט לא מחייבים את גירוש היהודים מחומש והענקת פרס לטרור. עוד הוכחה לערבים שהיהודים בורחים בלחץ הטרור. אם בסוגיות המדיניות זו ממשלת "סטטוס קוו" – הרי הישיבה קיימת שם 13 שנים, שתישאר באישור. רק לא לסגת.
אבל גם אם שקד רוצה ולא יכולה, ובנט רק רוצה לקיים את ממשלתו – יש "מכנה משותף" לשמאל ולימין בממשלה הזאת: הביטחון.
כל מי ששירת כלוחם בסדיר, או במילואים זכה לשרת לאורך קווי הגבול של ישראל, זוכר כי כל בוקר מתחיל ב"פתיחת ציר". נוסעים ברכב ממוגן, גשש מלפנים, ומוודאים שהאויב הערבי אינו אורב. לא מיקש. לא חיבל. ולאחר שנפתח – הציר פתוח, אך עדיין לא בטוח. יש להשתמש בו בכל עת. לנוע עליו. לממש נוכחות ושליטה. להציב לאורכו מוצבים ותצפיות כדי להרתיע את האויב. השבוע היה ניסיון פיגוע דריסה על הציר הזה, ליד מבוא דותן. אם נסתלק מהשטח - ייהפך צפון השומרון לרצועת עזה.
את עמוד השדרה הקטוע של ארץ ישראל יש לחבר מחדש לאלתר. בתנועה קבועה ובנוכחות, של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל. ציר שאין משתמשים בו הופך שטח אויב. יש להסיר את השלטים האוסרים תנועת ישראלים על דרך ההר. להפוך את שטח ההפקר - לשטח שישראל שולטת בו. אזרחי ישראל יוכלו שוב לנסוע בדרך האבות לכל אורכה. צריך למחוק את הכתם הלבן מהמפות. ציר האורך הראשי של ארץ ישראל חייב להיפתח מחדש. אפילו ממשלת בנט יכולה להסכים על זה. השאר יגיע בהמשך.