שלושה חסרי בית מתו בסופה האחרונה שפקדה את ישראל. אחד נמצא מת על ספסל בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב, ושניים נמצאו בבת ים. לתפיסתי, הרבנים המתגוררים באזורים הללו, כמו גם בתי הכנסת או בתי התפילה באזור, צריכים לעשות כל מה שהם יכולים כדי לסייע לחסרי הבית במצב כזה ולנסות למנוע את מותם.
בתורה יש פרק מיוחד המוקדש למקרה שבו חלל, אדם הרוג, נמצא ליד עיר מושב. קובעת התורה שזקני העיר הסמוכה לגוף החלל אינם יכולים לומר: “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו” (דברים כ”א), והם חייבים להביא קורבן, עגלה ערופה. חכמי התלמוד שאלו בהיגיון: “וכי על דעתנו עלתה שזקני בית הדין שופכי דמים הם?” (בבלי, מסכת סוטה, דף מ”ה ע”ב). “אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו (בלא מזון) ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לוויה)”. כלומר, כשהחלל היה בחיים, עני וחסר בית, לא דאגנו לו ולא שמנו לב למצבו ולצרכיו, וזאת אשמתנו.
הרשויות המקומיות אחראיות למצב שבו חסרי בית נשארים בלי מחסה ובלי קורת גג, במיוחד במזג אוויר קשה. אבל התפקיד של דאגה לנצרכים ובמיוחד לבודדים, חסרי בית המתגלגלים ברחוב ושוכבים על ספסלים, במיוחד בסופה, הוא גם של רבנים מקומיים, מי שהוגדרו פעם כרבנים שכונתיים. מתוקף ומטבע מעמדם הדתי והרוחני, הם צריכים לעקוב מקרוב אחרי גברים ונשים בודדים, חסרי בית, לתמוך בהם נפשית, לסייע להם מעשית ומיידית. שום אמתלה ושום הסבר לא משחררים אותם מדאגה לאותם נזקקים.
גם המתפללים בבית כנסת או בבית תפילה מקומיים חייבים לגלות רגישות והתחשבות כלפי נזקקים הנמצאים סמוך לבית הכנסת. בעבר התגאו בתי כנסת בפעילות של צדקה וסיוע לנצרכים, ובקיומן של קופות גמילות חסדים.
הבעיה היא שעולם העדיפויות של הדת והיהדות בישראל השתנה לבלי הכר ולשלילה. רבנים מגלים מעורבות פעילה בפוליטיקה, יוזמים חוות דעת ומפרסמים אותן ברבים. אבל לצאת לרחוב, ועוד בגשם סוחף ובקור עז, ולבדוק אם חסרי בית זקוקים לעזרה - זה כנראה יותר מדי עבורם.