פעם היה קל לזהות את האויב, כך לפחות למדתי מהספרים כשהייתי ילדה. בסדרת "חסמבה", למשל, האויבים היו בריטים, ערבים, מרגלים ופושעים מקומיים ובינלאומיים, בעלי מאפיינים מובהקים שהקלו על זיהוים: מכוערים, דבילים, עילגים ורעי לב. "מסוכנים ואכזריים מאוד", במילותיו של יגאל מוסינזון. מרביתם היו זרים, לא משלנו.
המנוולים מהסוג הנחות ביותר היו הפושעים המקומיים. לא זו בלבד שהם עסקו בניצול ילדים ובגניבות, הם גם סייעו לאויבי ישראל. הכוונה כמובן לאנשי חבורת זורקין, בראשותו של אלימלך זורקין. סוג נוסף של פושעים שעליו למדתי היה בריוני הרחוב שקיפחו את חייהם כתוצאה מהפשעים שלהם עצמם, או מצאו את המסלול אל דרך הישר בעזרת החסמבאים.
כך, כרך אחר כרך, ילדי חסמבה נרתמו למאבקים באויבים משתנים, אבל דבר אחד היה ברור: הם לא רצו לגדול לתוך מציאות של מלחמה. "אנחנו גם חבורת ידידים, העוזרים זה לזה. כאשר נגדל, נלך, לפי דעתי, להתיישבות", אומר משה ירחמיאל, בנו של מוכר העיתונים.
אם בעבר היה קל לכאורה לזהות את האויב, כיום הוא הפך לחמקמק. "הוא", כלומר האויב, יכול להיות כל אחד וכל אחת. אין לו פרופיל או סימנים מזהים. נוסע אוטובוס תמים למראה שתוקף את הנהג כי הוא העז להעיר לו על משהו. הוא יכול להיות אישה עם ילדים, שעומדת וצועקת על המוכר בחנות, כי משהו לא מצא חן בעיניה. ואם היא מתרגזת מאוד, היא גם משליכה עליו משהו ויוצאת בחמת זעם. שהילדים שלה יראו טוב טוב שעם אמא שלהם אסור להתעסק. שלא יגדלו להיות פראיירים.
האויב יכול להתגלות כאדם מן היישוב בחניון, שהיה נדמה לו שזממו על החניה שהוא חיכה לה בציפייה. הוא יכול להיות טוקבקיסטית או טוקבקיסט אנונימיים שיושבים ויורים את פירורי הבורקס שלהם בזמן ההפסקה מעבודתם, אולי במהלכה. הם מוכרחים, מוכרחים לכתוב את מה שעבר להם בראש באותו רגע. הם לא יעצרו לרגע. מה אכפת להם. מי יודע מי הם בכלל. למה שהם לא ישפכו את מררתם על המקלדת, ובדרך יהרגו למישהו עוד תא בנשמה?
האלימות בארץ הפכה לנורמה שקיומה במציאות שלנו כבר מובן מאליו: אלימות קשה ביחסי שכנים, ביחסי בני אדם בכלל, אלימות בתקשורת, בטלוויזיה, ביחסי עבודה. אסור להעיר לאף אחד או לבקש משהו. כל יציאה מהבית הופכת לזירת קרב. האויב יכול להתגלות מבין חבורות של בני נוער שמסתובבים במרכז העיר ומחפשים את הראשון שיעז להישיר אליהם מבט. הוא כבר יחטוף.
האויב יכול להתגלות כנבחר או נבחרת ציבור, שעולים לפודיום במליאה ומתנסחים באופן בוטה, אלים וגס, ומסמנים את הדרך לצעירים שמסתכלים עליהם וחושבים שכך צריך לנהוג. הם מסרבים להפנים שככל שהצעקה רמה ומחרישת אוזניים יותר, כך הטיעון נתפס כחלש יותר. אויבים מכל כיוון.
חברים רופאים מספרים לי על המתחולל בבתי החולים. אני לא רוצה להיות הבאה שבאה לבקר את הילד הדקור שלה בחדר המיון או מקדמת את פניהם שם כי העזתי להוציא מילה מול אויב חדש ומפתיע שצץ בדרך כמו עוד וריאנט. אני מוצאת את עצמי מעבירה את הילדים תדרוך מוצב לפני צאתם מהבית. על עצמי אני מתאמנת בוויפאסנה פרטית. "תשתקי", אני מפצירה בעצמי, "עזבי. זה ממילא לא יעזור". ומאין ניוושע?
כולנו מתהלכים פה עם לוח מטרה על הגב ולמרות הכל, אני מסרבת להתייאש. זה הבית שלי. הבית היחידי שלי. אין לי דרכון זר, ואני לא מתכוונת להימלט מפה. יש פה הרבה טוב ואסור לתת לו להידחק תחת האויבים הרבים שקמים נגדו. זהו.
קריאה ראשונה
שי הקטן רוצה להיות גיבור־על. כשהוא עטוי גלימה וחדור הרבה רצון טוב, הוא יוצא אל העולם במטרה להגיש עזרה למי שנקרה בדרכו. כידוע, שאיפות לחוד והחיים לחוד, והנה מתחילה שרשרת התרחשויות. בתחילה, היא נראית יותר כמו תאונת שרשרת, אבל ככל שהעלילה מתפתחת, כך מתחוור לקוראים הצעירים ולשי עצמו, שהכל משתבש לטובה.
בשביל לסגל את תפיסת עולם הזאת ולזהות את השינויים הבלתי צפויים, נדרשים אורך רוח, השתדלות ואחיזה בטוב. זו חוכמה גדולה לכתוב עלילה קצבית ודינמית במילים מדודות, בהירות ומחויכות, ובמשימה הזו עומדת בכבוד אילה חן, סופרת צעירה שזהו ספר הביכורים שלה. על האיורים הנפלאים שמספרים את העלילה באופן אופטימי, הופקדה ענבל לייטנר, והתוצאה היא ספר צבעוני ומעורר מחשבה, והראשון בסדרת "הכל לטובה" מבית ההוצאה.
"שי גיבור־על" מאת אילה חן. איורים: ענבל לייטנר. הוצאת מ. מזרחי. 68 שקלים
בדק בית
"איש זאב ללילה אחד", הוא משחק קלפים אסטרטגי מהיר, המיועד ל־3־10 משתתפים הנכנסים לדמויות שונות כמו אדם כפרי ואיש זאב, ואחד השחקנים משמש גם בתפקיד הכרוז שמניע את העלילה. המשימה: לגלות מי מהשחקנים הם אנשי הזאב ולהיפטר מאחד מהם לפחות.
בהתאם לדמות שקיבלו לגלם, על חלק מהשחקנים להישאר עם עיניים עצומות ולהבין מה קרה בדיוק במהלך הלילה, מי מהשחקנים התעורר או שינה את דמותו ואילו פעולות התבצעו בחסות החשיכה. המשחק נתמך באפליקציה חינמית שמקריאה את סדר המשחק במקום הכרוז ומספקת גם קולות רקע מתאימים. משך כל משחק: 10 דקות.
"איש זאב ללילה אחד", לגילאי 8 ומעלה, הקובייה משחקים. 80 שקלים