ממעשי הטבח שחווה ועד תמונת הניצחון: העיתונאי שהפך לקול הישראלי מול העולם הערבי

ביום שישי שעבר הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים העיתונאי מנשה שאול. בחלקה השוכנת בפאתי אולם קברים מואר באור יקרות, בדומה לבית שמחות, הוא מצא מנוחה נכונה. שאול (87) מוכר למעטים בישראל, אבל בעולם הערבי הכירו אותו מיליונים. הוא היה הפרשן לענייני ערבים של קול ישראל בערבית בעידן המלחמות שבהן שימשה התחנה כלי מאבק בשידורי התעמולה של מדינות ערב.

הוא וחבריו, שרובם כבר לא איתנו, ניהלו לוחמת מידע עוד לפני שהמילה "סייבר" באה לעולם ודיברו על ההמונים במדינות ערב מעל ראשי שליטיהם. בתוכניתו "שקרים ואמיתות", ששודרה בשנות ה־60 וה־70, פעל שאול כדי להפריך את טענות האויב או למצוא בהן סיבה ללגלוג. הם היו עיתונאים מגויסים, כפי שעיתונאים אינם צריכים להיות, אבל ידעו לעשות זאת בידע רב ובחן.

מרבים לומר על אנשים כאלה כי אין עוד כמותם. לגביו נכונה האמירה שבעתיים. בעידן שבו כולם בעלי דעה, הוא היה בר־דעת. כשנטש את מולדתו ב־1951, בגיל 17, היה בחור משכיל וסקרן. לכאן הביא ידע עשיר בתרבות ערב, הבנה מפוכחת שלה ואמפתיה. אולי בגלל מה שיסופר להלן.

לפני שנה, בעיצומה של אחת מתקופות הסגר, ראיינתי אותו על ימי ילדותו. הוא נולד בעיר עמארה ב־1934, ואחרי כמה שנים עקרה משפחתו לבצרה. לאביו, נסים אסחייק, הייתה חנות למוצרי תפירה ופריטים לבית, והוא, הילד מנשה, בילה ימים רבים במחיצתו. מן השנים ההן, בבצרה של המנדט הבריטי, הוא נשא זיכרונות רבים, אבל אחד מסיפוריו התעלה על כולם. זהו אותו לילה במאי 1941, שבו ניצלו חיי המשפחה מהמון מוסת. הסיפור הזה הוא רגע פעוט בהיסטוריה, המובא כאן מכלי ראשון. אף שהיה בן 6 וחצי, הוא זכר את רוב פרטיו.

מעשי הטבח שכונו "פרהוד" קרו בבגדד, אבל ניצניהם החלו בבצרה שלושה שבועות לפני כן. אומנם לא נרשמו שם הרוגים, הודות להתערבות מהירה של הבריטים, אבל הגורל המר היה קרוב. הימים היו ימי מלחמה: הצבא הבריטי יצא למערכה נגד צבא עיראק, בעקבות הפיכה צבאית שבה הדיחה חבורת קצינים את יורש העצר ותפסה את השלטון. הקצינים היו פרו־נאצים, ובריטניה חששה כי בעיצומה של המלחמה באירופה יאגפו אותה אויביה הגרמנים הרחק משם - במסופוטמיה.

אירועי הביזה תפסו את משפחתו במהלך שיפוץ ארוך בביתם, שאילץ אותם לעקור למשך שנה לבית מגורים זמני. השכונה הייתה בעלת רוב שיעי, והם היו המשפחה היהודית היחידה. רחוב רצוף חנויות, "כמו שוק הכרמל, אבל יותר ארוך", הוא נזכר.

אותו יום התארחו בביתם קרובי משפחה מעיר אחרת. בסך הכל נקבצו בו 13 נפשות. היה זה באישון ליל, כאשר המון מוסת החל להתקדם לעבר השוק. בני המשפחה ואורחיהם צפו במתרחש מן החלון והתחלחלו. "שמענו רעש ודפיקות בדלת", הוא סיפר, "אבי ניגש למרפסת וראה כמאתיים איש עם גרזינים ופטישים. הוא יצא לחלון המרפסת, ואיים עליהם באקדח דמה. זה היה מצית של סיגריות. יש ביטוי בערבית - 'אמלי בטונכם דוח'אן', תסתלקו, או שאני אמלא את הבטן שלכם בעשן. הם הלכו, אבל אבי אמר שהם יחזרו עם נשק".

מנהג הוא בחברות שבטים כי לכל קהילה יש גביר. מישהו רם מעלה שדואג להם ומשמש איש הקשר עם סמכויות גבוהות, ובתמורה הם סרים למרותו. הגביר של רחוב השוק היה עבד אל־רזאק אלחמאמצ'י. שיעי בעל נכסים, בהם גם חמאם ידוע, בית מרחץ, שממנו נגזר שמו. משפחות שאול וחמאמצ'י חלקו גג משותף, שהופרד בפרגוד של פח עבה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל