השבוע גילתי שצוות הטיפול במגפת הקורונה הוא לא יותר מחבורת מאעכרים

הקצתי בתחושה לא טובה. חילופי מזג האוויר, הטמפרטורות, קור וחום, השפיעו אצלי על מצב הכתף. אבל הצלחתי להגיע לקפה השכונתי במצב סביר באופן יחסי לעצמי. שני המשתמשים שמנהלים שם את העייסק התמודדו עם בעיה של תור שכלל שתי נשים קשישות שהתווכחו בלהט על יוסי כהן, הרמס"ד לשעבר. "איך הוא מרשה לעצמו, אני לא מבינה, באמת", אמרה סוניה לברוניה.

הן אספו את הסחורה שהזמינו מהמשתמשים, שנראו מחוקים לגמרי, והתיישבו בשולחן מתחת לתנור. "תקשיבי לי", שחה ברוניה לסוניה, "והוא עוד דתי היוסי הזה! אני באמת לא מבינה איך הוא מרשה לעצמו. אבל הבעל שלה, של הדיילת, משהו לא בסדר איתו. יש להם ילדים, איך הוא עושה להם את זה?".

הקשבתי להן ועלה לי הראש לדם. "איתי, תכין לי אספרסו כפול ותפוגזר. מה אתה מביט במבט מטומטם? תחזור על ההזמנה, אני רוצה לוודא שקלטת. כמה פעמים אמרתי לך לא לתת בירוק לפני 12 בצהריים? כן, תחייך. רק אל תבוא אליי כשתוריד לעצמך את האצבע עם החרב שאתה מכין איתה סלט".

חזרתי לפולניות, הייתי חייב להגיד להן משהו. הן גם מכירות אותי עשר שנים, לפחות. "תקשיבו, אתן ההוכחה שפולנים זה הגזע הכי מטומטם בעולם. באמת, פודיום בכל תחרות על טמטום, ואם יש תחרות על רוע, שתיכן לוקחות את שלושת המקומות הראשונים. חובה לשים גיגית מתחת לשולחן שלכן, כדי לא לאבד את הרוע המזוקק הזה".

הן צחקו, וסוניה אמרה לברוניה: "עוד פעם הוא התעורר עצבני על כל העולם. הוא לא ישן מספיק, ראיתי אותו אתמול בלילה בטלוויזיה, צורח על כל העולם. חיימק'ה שלי אומר שמשהו לא בסדר איתו, שחייבים לאשפז אותו. אני אדבר עם כיפוש, רק לידה הוא מתנהג נורמלי, אני אומרת לך".
שימעל'ה הגמד חיכה לי בחצר. על מצחו משקפי שמש, על אפו משקפי ראייה, מחזיק את העיתון רחוק ממנו כדי ליצור קשר עין עם הטקסט. "מה קורה, אבא'לה? למה אנחנו חמוצים על הבוקר? הספקנו לריב עם מישהו על משהו?".

הנחתי את עצמי בכבדות על הכיסא. "שימעל'ה, כואבת לי הכתף, נראה לי שאני מפתח דלקת, הסתום לא עונה לי, הוא מסנן אותי". הוא נתן בי מבט, הרים את משקפי הראייה למצח, עכשיו היו לו שני זוגות על הראש. הוא התקשר ליוסי סתומיאן. לשימון יוסי תמיד עונה, גם הפעם הוא ענה. "למה אתה לא עונה לרוןןןןןן", הוא שאג עליו. "שימון, אני נשבע לך שהוא לא דיבר איתי", השיב לו סתומיאן. "איך הוא ידבר איתך, אם אתה לא עונה לו? עוד שעה הוא אצלך במים. יש לו פרצוף של סובל. תדאג לו".

יוסי אמר שבטח, שרק אגיע והכל יהיה בסדר. "יוסי, שלא יהיו עוד ארבעה מטופלים במים, אתה יודע שרון לא טוב עם קהל כשכואב לו", דרש הגמד. "אל תדאג", הבטיח סתומיאן, "אצלי הוא מקבל טיפול של מלך".

הקפה והתפוגזר עוד לא הגיעו. "שימעל'ה, תעשה לי טובה. לך דבר עם שני המשומשים האלה, אני לא במצב לריב על הבוקר, אבל הם מכריחים אותי". הוא קם ושאג עליהם, והזמין גם קפה לעצמו. "דיייייי, עכשיו סיבכת אותם עם עוד קפה, הם לא יודעים מי נגד מי", אמרתי לגמד ושנינו התפוצצנו מצחוק.

# # #

שתיתי ויצאתי לגבעתיים, לבריכה של יוסי. היה לי קצת זמן עד הטיפול, אז קפצתי לאמא שלי. הסברתי לה שאני כאן לאתנחתא קומית, כי אני בדרך לבריכה כדי שיוסי יתקן לי את הכתף. "רוני, אתה יודע שאני חיה עם כתף שיצאה מהמקום?".

אלוהים אדירים, אין רגע דל עם האישה הזו. "אמא, את שוב מדמיינת? לא היית יכולה לזוז עם כתף שיצאה מהמקום. למה את עושה לי את זה? אני חייב להיות רגוע אצל יוסי, כי הוא לא אוהב שאני על הקצה".

"רוני, אל תתווכח איתי, הכתף שלי יצאה מהמקום, ולא ניתן לטפל בזה. זהו".

"אמא, לא ניתן לטפל בזה? יופי. אולי נעלה אותך על קלונקס, מה את אומרת? זה יארגן אותך הפקר־הפקר־פטרושקה. תאמיני לי, קשה לחיות כאן בלי חומרים משפרי תחושה. אם את מקשיבה לדודי אמסלם מאגם הדרעק מדבר על השופט דוד מינץ, את חייבת להיות רגועה קומסי־קומסה. כדור קטן עושה כיף גדול, אמא. נסי, מה אכפת לך?".

"רוני, למה אתה אף פעם לא עונה לעניין? מה אתה מציע לי כדורים כל הזמן? אתה יודע שאני לא אוהבת כדורים סתם".

"אמא, יש גם בטיפות. כדאי לך, מאוד מומלץ. יש לי פה בקבוקון של פרחי באך, בא לך? שלוש טיפות, החיים שלך בצבע, את רואה הכל ממול, לא אכפת לך מכלום. מה את אומרת?".

היא הביטה בי במבט הבלתי מרוצה שאני מכיר מעל 60 שנה. "אני אומרת שהגיע הזמן שתהיה בנאדם, שתהיה נורמלי, שתפסיק לחפש פתרונות קלים לכל דבר. אני עוד מעט הולכת, מי ישמור עליך?".

זהו. כשהיא מתחילה עם "אני עוד מעט הולכת", אני חייב לחזק את התחושה, כי אני שומע את זה מאז שהיא הייתה בת 40. חסדי השם, האישה בת 90, א־לייב־אנד־קיקינג, והיא בין הפרגיות בדיור המוגן. מסתובבות שם עלמות חן ששכחו מתי היו בנות 100. כנראה שבגבעתיים האוויר ממש בריא.

פתאום היא הביטה בגן חיל האוויר, שמצוי בפרויקט שיקום. "שנתיים כבר בונים כאן, רוני. נראה לך שאני אזכה לטייל כאן בגן, אחרי שיסיימו לבנות?".

קמתי מיד מהספסל, סקרתי את הזירה ועניתי לה: "זה עניין של שש־שבע שנים עבודה, לא כולל חקירות והעמדה לדין. זה קטן עלייך, את תשבי בשורה הראשונה בטקס הפתיחה. זהו, הייתי כאן. יאללה שמרי על עצמך, תחזיקי מעמד, עוד רגע קט מלחמה, טילים יעופו פה כמו עפיפונים. תקני הרבה תשבצים ותשחצים. הפעם יהיה כאן קרקס גדול".

התחלתי כבר ללכת, אבל לאמא היה עוד מה לומר. "איזה מלחמה, רוני? אני אדבר עם שרית, אתה יורד מהפסים בחיי".

"בסדר, דברי איתה. יש לה סבלנות נדירה, היא אפילו סובלת אותי. אני מאחר, אמא, אני הולך".

# # #

הגעתי לבריכה של סתומיאן. היה שקט, ילד שחה במים, יוסי עמד מולו ועודד אותו. "יופי, גל, אתה מדהים. הנה הגעת לקיר, עכשיו תסתובב ותגיע לקיר השני". הילד ביצע את ההנחיות, פתאום הוא עמד, רץ במים ליוסי וחיבק אותו חזק. "יוסי, אני אוהב אותך", הוא אמר, "רק אותך".

יוסי אימץ אותו לגופו במים, ואני הבטתי על אמו של הילד שהליטה את פניה בכפות ידיה, ובכתה בשקט. "רון, נכון? קוראים לך, רון?". עניתי בחיוב בתנועת ראש והוספתי: "כן, גבירתי". היא ניגשה אליי, פניה היו רטובות מדמעות ואמרה: "אני מאוד מתרגשת. גל שלי על הרצף, הוא מתקשה להביע רגש, אבל פעמיים בשבוע כשאני אומרת לו שהולכים ליוסי, יש לו כזו שמחה בפנים, שאני מתקשה לתאר. הקשר ביניהם מדהים. אני לא דתייה, אבל אני משוכנעת שההשגחה העליונה שלחה את יוסי לחיים שלנו".

ממש דגדג לי על הלשון לומר שיוסי חבר שלי, ושהוא סתום על מלא, אבל היא צודקת. לאיש הזה, בנוסף ליכולת נדירה לטפל באנשים, יש תכונות שילדים עם בעיות רגשיות, וכמובן עם לקויות מוטוריות, מזהים מיד, והם מתאהבים בו. ראיתי את זה לא מעט פעמים, אולי זו הסיבה שאני צועק עליו כל יום: "במים אתה גאון נדיר, ביבשה אתה סתום. אין מקום שעוד לא הפלת אותי".

הילד סיים את הטיפול, הוא ואמו עזבו את הבריכה לחדר ההלבשה. פתאום נכנס זוג קשישים. בהמשך יובהר לי שהם בני 97 ו־94. הם מגיעים שלוש פעמים בשנה מארה"ב לישראל, ובכל ביקור, שנמשך שבועיים, הם מגיעים לסתומיאן שלנו כל יום.

נכנסתי למים ונתתי לו את המבט. "מה, מה אתה רוצה", הוא שאל בחיוך. "בא לי לחנוק אותך, אבל לאט", עניתי לו. "מה נסגר איתך? הרי קבעת איתי".

"רון, אתה קפיצי מדי. בוא אני אשים אותך על האטריות, תנמנם במים. אני צריך אותך רפוי לטיפול". ובאמת הוא השכיב אותי על מצופי אטריות, בעט אותי לפינת הבריכה, ונמנמתי בתוך שנייה. הראש שלי היה בתוך המים, אבל זה לא מנע ממני לשמוע "בום" מהדהד. הקשישה החליקה מהמדרגה, אף שיוסי אחז בה, והיא חטפה פצצה בראש.

אם שימעל'ה היה איתי באותו רגע, הוא היה תופס אותי בכוח וצורח לי באוזן: "בוא נברח, הסתום הזה יגמור אותנו, אני לא אביא לך סיגריות למעצר". אבל הייתי לבד, אז חשתי לעזור לו. הזקנה שוקלת 100 קילו קלללל, אבל האפקט שהיא חצי מעולפת העלה את המסה שלה לרבע טונה. בעלה עמד מהצד, חייך, וחיכה לבשורות טובות. "תפוס אותה חצי־נלסון, יוסססס", צרחתי על המטפל, "בלי לעקם לה את הצוואר, שלא תתפגר לנו כאן במים".

הוא הביט בי ואמר: "לא, אתה תתפוס לה ת'ראש, אני אחזיק לה את הרגליים, ונעלה אותה למעלה". אין־אין־אין־עליו, עוד לא היה יום שהוא לא הפיל אותי במשהו. אבל החילוץ הצליח, הוא העמיד אותה על הרגליים. בעלה, שנראה מאוכזב מהתאוששותה המהירה, טלפן לנהג המונית שחיכה בחוץ. הוא אמר בחיוך ליוסי: "מחר אני אבוא לבד, היא תנוח במלון. היא כבר נופלת הרבה". נשכתי שפתיים כדי לא לפרוץ בצחוק גדול.
ברגע שהם התפנו, אמרתי לסתומיאן: "יוסי, המים קרים לי. זה לא 35 מעלות". הוא עוד היה נסער. "רון, דופק לי הלב, אתה לא מתאר לך איך פחדתי עליה. בסדר, בוא נתחיל".

"יוסי, אתה לא מקשיב לי, המים קרים".

"הם לא קרים, זה נדמה לך. אולי לא 35, אז 34.5 מעלות. אתה גם נבהלת מהאישה, שאלוהים ישמור, אז נדמה לך שקר, אבל לא". עכשיו כבר שאגתי. "יוסססס, אני רועד מקור".

הוא חייך וענה: "זה בגלל שאתה פוחד, אתה רועד. אתה מתבייש להגיד לי שאתה פוחד. יש לי משהו חדש שהביאו לי, זה מנצח את הפחד, אבל קודם כל נעבוד במים, אחרי זה אני אטפטף לך על הלשון".

הוא קשר אותי ללולאות וחבלים, מתח אותי מעבר למעטפת מגבלות המפרקים שלי. אבל אחרי 40 דקות הרגשתי טוב. קיללתי אותו בימבה קללות, והלכתי להתקלח. חזרתי אליו, הוא טפטף לי שתי טיפות מאיזה בקבוקון על הלשון, היה יופי.

# # #

השבוע נחשפתי למושג חדש – צט"מ – צוות טיפול מגיפות. בכסילותי כי רבה הייתי משוכנע שמדובר ב־8200 של משרד הבריאות, אולי אפילו סיירת מטכ"ל.

ואז הגיעה החשיפה של חדשות 12, שלפיה מדובר במצבור של מאכערים, שליש מ־79 החברים בצוות אפילו לא רופאים. יש שם הכל מכל: פקידים, אנשי ביטחון מכל מיני סוגים וסוגות, והרבה יותר מדי אקדמאים שחברת פייזר מממנת להם מחקרים. חבל שפייזר לא מממנת לי איזה מחקר חברתי כזה. אני רוצה לחקור הרבה דברים.

אבל המפתיע בצט"מ זה חברותם של ארבעה וטרינרים, שזה יופי. מישהו הרי צריך לשמור על שרי, הכלבה של גיאצ'ו. כדי להבין את הסוגיה הסבוכה פניתי לרוברט "הסופני", שמבין סדרי ממשל. "וטרינרים, רוברט? מה קורה כאן? העייסק יורד מהפסים. קולקציית האפסים מתייחסת אלינו כאל פג תוקף".

רוברט דווקא היה שווה נפש לסוגיה. "למה אתה פוסל אנשים, קוף? אלה אנשי מקצוע, ויודעים הרבה יותר מהקב"טים בצוות. שמע, דיברתי עם אלון פנקס, הוא מצא במינויים שלהם הרבה סיבות טובות: וטרינר, בהגדרה, חושב הרבה יותר מרופא רגיל עם המתמחות ספציפית. הוא הוכשר לטפל באוגר ששוקל 40 גרם אבל גם בלווייתן ששוקל 40 טונה. הוא יודע לדבר עם סוסים ואריות, הוא מלטף באהבה קרנפים וטיגריסים, ואל תשכח קוף: החיות האלה לא יודעות לדבר, אבל הווטרינר מוצא להן תרופות. הא, מה אתה אומר על זה?".

האמת שפנקס העלה טיעון שקשה לי להתווכח איתו. "רוברט, הבנאדם צודק. אז מדוע שלא ימנו וטרינר למנכ"ל משרד הבריאות, או במקום הד"ר אלרעי־פרייס ההיסטרית, שבעלה ד"ר מאיר עושה לה יופי של מיתוג בטוויטר?".

"קוף, אתה מטריד אותי בסוגיות שגדולות עליי. אני מתרכז בשני תחומים: הפתרון הסופי בשבילי, והסיכוי שהפועל אום אל־פחם תעלה לליגת העל. מה שיבוא קודם".

נזכרתי שהטומטום הזה נכח במשחק של אום אל־פחם, שניצחה את נס ציונה. רוברט הוא המנטור של הקבוצה והמאמן, מוטי איווניר. הוא אף העלה תמונה לרשתות, עם כל אנשי המועדון אחרי המשחק, שבה הוא נראה ללא מסיכה.

"תגיד לי, טומטום, יש עוד איזה אירוע הדבקה המוני שלא נכחת בו? הם לא מחוסנים, רוברט".

"אתה צודק, קוף, אבל הם מחלימים. אני עוקב מקרוב אחרי כל הפרסומים של הממשלה שלך, מחלימים זה הכי טוב. מה אתה אומר על הקבוצה, אימפריה, הא?".

כן, בטח אימפריה. בניצחון הם מאושרים, בהפסד הם רוצים לשים את המאמן על המנגל, כדי לסובב לאט. "תקשיב לי, בנאדם. זה חלום שלי שכפר קאסם ואום אל־פחם יעלו לליגת העל. תאר לך איזה יופי יהיה כאן עם שלוש קבוצות ערביות: רמת הגזענות תעלה לרף בלתי נתפס, אלימות תהיה יומיומית, איתמר בן גביר יגיע עם הפיסטולט לתת מופעי דאווין של אקרובט בקרקס, המיליציות של בנצי גופשטיין מלהבה יפקחו בכל המשחקים כדי למנוע מנשים יהודיות להתחבק עם ערבים. יהיה סרט מגניב, בנאדם, הלוואי וזה יקרה".

רוברט צחק בלי סוף. "חחח... אתה יותר חולה ממני, וזה באמת קשה לעבור אותי... חחח... אתה רוצה לבוא איתי למשחק ביום שישי של קאסם נגד אום אל־פחם, יהיה אש".

השבתי בלא רבתי. "אני אצפה בבית. ככה אני מנהל את האירוע לעצמי. אם השבאב יאבדו את זה, ויהיו מהומות עם סוסי משטרה והתזות מים, אינשאללה גם מסוקים באוויר, אני רוצה סביבה סטרילית בשבילי. כיפוש תכין לי אוכל, אני אבלה עם השלט ביד. שמור על עצמך, שלא ידקרו אותך רק כי באת למישהו לא טוף בעין".

# # #

שנת 2021 הסתיימה, אנחנו פותחים שנה חדשה היום. 2022 תהיה הרבה יותר רעה בשבילנו. אולי תהיה גם מלחמה בצפון, כי נפתלי אלוהי־צבאות־אדוני צריך איזה אירוע של גיבורים כדי לשרוד פוליטית. בכלכלה יהיה רע, באגם הדרעק יהיו שיאים חדשים של גועל, כמות העניים תגדל, בכבישים נגיע ל־400 קורבנות, אבל זה לא יעניין אף אחד. אולי את ביבי, שחולם לחזור לשלטון, אבל זה לא יקרה. הוא ימשיך לחלום גם ב־2023. והרי ידוע שאין שמחה כמו שמחה לאיד.

שנה מועילה לכולנו, הרי חייבים לברך, גם אם יודעים שזה לא יקרה, וזה הרי לא יקרה.