1. אנסח זאת בפשטות ובעברית בסיסית, כפי שתיאר באוזניי בן שיחי - והוא מהבקיאים והמעורבים שבינינו: מדינת ישראל והמזרח התיכון לא נמצאים עוד במוקד העניינים של ארה"ב, שמתרכזת כעת בענייני פנים, במלחמה הכמעט גלויה עם סין, באינטרסים שלה בהסכם עם איראן ובגבול בין רוסיה לאוקראינה. חלק מהשותפות ההיסטוריות של ארה"ב במזרח התיכון מבוהלות ומודאגות מאוד מהתחושה שהאמריקאים מסתלקים מהאזור. זה מלחיץ את סעודיה, את האמירויות, את הירדנים ואת המצרים, וגם אותנו ואת הפלסטינים.
ארצות הברית של ג'ו ביידן תעשה במזרח התיכון את המינימום ההכרחי. היא תשמור על האינטרסים שלה, תוותר יותר מאי־פעם על הזירה ותהיה נכונה לשלם את המחיר בדימוי שלה כ"חלשה". היא תצמצם באופן דרמטי את סדר הכוחות שלה ואת האימונים המשותפים עם צבאות האזור. כך למשל, על פי נתוני הפנטגון, בשנת 2010 שהו במזרח התיכון כ־216 אלף חיילים אמריקאים, ובשנת 2021 – כ־66 אלף בלבד. וגם זה יפחת משמעותית. "המלחמה" האמיתית היא עם סין, שמתנפלת ומגיעה להישגים בתחומי הטכנולוגיה והתשתיות באופן שמטריד מאוד את וושינגטון.
בשבוע שעבר ביקר כאן בחתימה גבוהה מאוד היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ונפגש עם הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון ורבים אחרים. לדעת גורמים בכירים, מטרת הביקור הייתה למעשה לנהל "חוליית רתק" כלפי ישראל, לוודא שאנחנו עסוקים ושאנחנו לא הולכים לסבך את ארה"ב ולגרור אותה להרפתקאות אזוריות.
אלו כמובן לא חדשות טובות לישראל ולמזרח התיכון, אבל מולן נבנה כאן כוח משמעותי ששיתוף הפעולה איתו הולך ומתחזק בתחומים ביטחוניים ומודיעיניים, באופן שמהווה עבור ישראל מכפיל כוח אסטרטגי. אלו כמובן הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ההסכמים עם מדינות המפרץ ואולי בקרוב עם סעודיה, כשמה שמאחד את כולם הוא הסכנה של איראן גרעינית וטרור אסלאמיסטי.
לצד זאת, אפשר להעריך שהקשרים האסטרטגיים והקשרים המיוחדים עם כל ממשל אמריקאי יהיו עדיין טובים והדוקים, וזאת כל עוד ישנו שם כוח יהודי משמעותי בעמדות השפעה בממשל, בקונגרס, בעיתונות, במכוני המחקר ובאוניברסיטאות, בבתי המשפט ובפיננסים, וכל עוד האוונגליסטים אוהבים אותנו. אבל לא רק על אלה צריכים לעמול שני הצדדים, אלא גם על תיאום, שיתוף פעולה, מחקרים, קשרים הדוקים וחלוקה של ערכים ושפה משותפים.
2. הפגישה בין שר הביטחון בני גנץ ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן לא הייתה פגישת לוקסוס, אלא פגישת חירום. עניינה איננו קידום תהליך השלום, אלא מאמץ משותף למניעת השתלטות של חמאס על חלקים בגדה ושיתוף פעולה לצמצום ומניעת טרור. תכליתה: חיזוק הרשות וחיזוק הקשר עם מנגנוני המודיעין והביטחון שלה לשם שמירת האינטרסים החופפים לנו ולהם.
גנץ הוא למעשה מחזיק "התיק הפלסטיני" בממשלה, גם בגלל היעדר גורם פוליטי משמעותי אחר שיטבול ידיו בסוגיה המורכבת, גם בשל אחריותו לביטחון והיותו הריבון בשטחים והממונה על המינהל האזרחי, וגם בשל הבנתו את הצורך לשים "רגל בדלת" בהיעדר יכולת לקדם תהליך מדיני.
גנץ פגש את אבו מאזן כשהרשות חלשה ומפוצלת וכאשר המציאות הכלכלית (בעזה) והמדינית (בגדה) עלולה להוביל לגישה מתעמתת יותר מול ישראל. על פי גורמי ביטחון בכירים, רעיון ה"מדינה האחת" הולך ומחלחל בקרב תושבי הגדה, בעוד חזון שתי המדינות הולך ומתרחק. זה רע גם לנו וגם להם. מנגד, בחמאס מכינים את הקרקע ל"פריצה קדימה", אל הגדה ביום שאחרי אבו מאזן, וזוהי כמובן הסכנה האמיתית.
שר הביטחון, שראשו ומאמציו מרוכזים מדי יום ולילה בעיקר בזירת סוריה ולבנון ובזירה האיראנית, נדרש ללא מעט מאמצים גם בזירה הפלסטינית, שם נרשמו בשנה האחרונה שתי מגמות מנוגדות: ירידה בהיקף ההרוגים הישראלים מפעולות טרור מחד ומאידך עלייה בהיקף הפעולות האלימות ובטרור באופן שיכול לבוא לידי ביטוי באינתיפאדה מחודשת, שאותה צריך לבלום בכל דרך. לפני לא מעט שנים אירח שר הביטחון דאז יצחק מרדכי את אבו מאזן לארוחת ערב בביתו במוצא עילית. אינני יודע מה הגיש גנץ לאורחיו בראש העין - אנחנו הגשנו צלעות כבש, מקלובה, עלי גפן וחומוס שהגיע טרי ישירות מאבו גוש, ושיתוף הפעולה התחזק והחזיק מעמד כמה שנים... הפעם, אין לדעת.
ישנו פער עצום ומתסכל בין ההצלחות המודיעיניות והמבצעיות שרושם צה"ל כמעט כל לילה ברחבי המזרח התיכון נגד איראנים, סורים, חיזבאללה וכוחות רשע אחרים, לבין השחיקה המטרידה שהוא רושם בכל הקשור לאמון הציבור בצבא ובמפקדיו. בעוד הפעולות המודיעיניות והמבצעיות, שרושמות הישגים של ממש בצמצום איומים ואפילו בהרחקת מלחמה וחיזוק הרתעה, אינן מתנהלות ברשתות החברתיות ובתוכניות הטלוויזיה - הרי ש"שגרת המחנה" של הצבא על הקרקע בבסיסים ובמחנות פוגעת קשות באמון הציבור.
זה נובע בחלקו מהתנהלות שטעונה שיפור בשלושה תחומים "קדושים" בצבא – המזון, הבריאות וההיסעים; זה נמשך בהתנהלות לא נכונה בתהליך של התוספת לשכר חיילי החובה – שנצבעה כתוספת "פוליטית"; עם הסברה לא נכונה של סוגיית הפנסיות ותוספות הרמטכ"ל (שעיקרה הפחתה בפועל של התוספת, ולא תוספת); ונובע גם מתקלות מבצעיות ואירועים חריגים של חיילים שהופכים ל"תפאורה פוליטית" של בעלי עניין, כמו פרשת אלאור אזריה או האירוע המצער של נפילת הלוחם בראל חדריה שמואלי ז"ל.
כעת החליט הרמטכ"ל לעמוד בראש צוות שיבחן את הסיבות לשחיקת אמון הציבור בצה"ל ויציע דרכים לטיפול בהן. הרמטכ"ל אביב כוכבי נוהג נכון, שכן כל חייל, בכל דרגה ובכל תפקיד ומשימה, חייב לשאת בתרמילו את אמון הציבור בצבא. זוהי הצידה העיקרית של צה"ל. בלי רכישה ותחזוקה של אמון הציבור ברמות גבוהות, לאורך זמן הצבא לא יוכל לעמוד במשימותיו, לא החשאיות ולא הגלויות.
3. ישנו פער עצום ומתסכל בין ההצלחות המודיעיניות והמבצעיות שרושם צה"ל כמעט כל לילה ברחבי המזרח התיכון נגד איראנים, סורים, חיזבאללה וכוחות רשע אחרים, לבין השחיקה המטרידה שהוא רושם בכל הקשור לאמון הציבור בצבא ובמפקדיו. בעוד הפעולות המודיעיניות והמבצעיות, שרושמות הישגים של ממש בצמצום איומים ואפילו בהרחקת מלחמה וחיזוק הרתעה, אינן מתנהלות ברשתות החברתיות ובתוכניות הטלוויזיה - הרי ש"שגרת המחנה" של הצבא על הקרקע בבסיסים ובמחנות פוגעת קשות באמון הציבור.
זה נובע בחלקו מהתנהלות שטעונה שיפור בשלושה תחומים "קדושים" בצבא – המזון, הבריאות וההיסעים; זה נמשך בהתנהלות לא נכונה בתהליך של התוספת לשכר חיילי החובה – שנצבעה כתוספת "פוליטית"; עם הסברה לא נכונה של סוגיית הפנסיות ותוספות הרמטכ"ל (שעיקרה הפחתה בפועל של התוספת, ולא תוספת); ונובע גם מתקלות מבצעיות ואירועים חריגים של חיילים שהופכים ל"תפאורה פוליטית" של בעלי עניין, כמו פרשת אלאור אזריה או האירוע המצער של נפילת הלוחם בראל חדריה שמואלי ז"ל.
כעת החליט הרמטכ"ל לעמוד בראש צוות שיבחן את הסיבות לשחיקת אמון הציבור בצה"ל ויציע דרכים לטיפול בהן. הרמטכ"ל אביב כוכבי נוהג נכון, שכן כל חייל, בכל דרגה ובכל תפקיד ומשימה, חייב לשאת בתרמילו את אמון הציבור בצבא. זוהי הצידה העיקרית של צה"ל. בלי רכישה ותחזוקה של אמון הציבור ברמות גבוהות, לאורך זמן הצבא לא יוכל לעמוד במשימותיו, לא החשאיות ולא הגלויות.
4. ובזירה הצפונית, "המערכה שבין המערכות" (מב"מ) מרחיקה בינתיים את המערכות עצמן וזהו הישג עצום. צה"ל רושם כמעט מדי לילה הצלחות גדולות שנשענות על מודיעין מצוין, טכנולוגיה מתקדמת, עליונות מבצעית ומערכת של ניהול סיכונים, איזונים ובלמים.
בפועל, מונע צה"ל לפי שעה את הניסיונות האיראניים להתבססות צבאית בשטחי סוריה ואת ניסיונות חיזבאללה לנהל חזית מול ישראל גם מרמת הגולן הסורית. כל הפעילות הזאת מתבצעת כשאסד מלקק את פצעי המלחמה הארוכה, שולט רק בכ־60% משטח סוריה, מתמודד עם בעיות כלכליות חמורות, עם חוקים מגבילים שהטילה עליו ארה"ב (חוק הסיזאר), ועם מציאות שבה ארצו הפכה למגרש משחקים שעליו פועלים בערבוביה סורים, חיזבאללה, איראנים, רוסים וישראלים.
בשאר אסד, "המארח" של כל אלה בסוריה הפצועה והמיוסרת, מצוי בנקודת הזמן הנוכחית בסוג של אינטרס משותף עם ישראל (כן...) בהרחקתם של חיזבאללה והאיראנים (שלא תורמים לו דבר) מאדמתו. זהו שילוב אינטרסים נקודתי ומוגבל, שבו ישראל מכה בהם ואסד הופך להיות שלילי כלפיהם ואוסר עליהם להגיב מאדמתו.
אבל גם ל"בוסטר" המבצעי שמבצע צה"ל באדמת סוריה יש תאריך תפוגה ולא לעולם חוסן. המשך הפעילות הזאת מחייב מערכת חזקה של איזונים ובלמים, אחריות קברניטים והבנה שלא לאורך זמן יוכלו האיראנים וחיזבאללה להבליג על מה שהם חוטפים על אדמת סוריה. היכן שהוא יש גם פנקס פתוח וגם יד רושמת.
5. את הבאתו של יעקב ברדוגו לגלי צה"ל בשנת 2003 (מתוך כוונות טובות), איאלץ כנראה לשאת כאות קין על מצחי עד אחרית ימיי. את המיקרופון שהופקד בידיו הוא מנצל כבר שנים לקדם אג'נדות פוליטיות, לחסל חשבונות וגם כדי להשמיץ אותי ולפגוע בי. בשנה האחרונה הוא מרבה לשאול את מרואייניו, במה שהיה פעם "יומן הערב" בגל"צ, איך יכול להיות ש"ג'ובניק" ששירת בדובר צה"ל שנתיים־שלוש ופתח משרד, מקבל פנסיה מצה"ל?
ברדוגו למעשה מנהל כלפיי הסתה של הציבור, תוך שהוא מטעה לגבי שנות שירותי, דרגותיי, גיל הפרישה שלי ועוד. לפעמים נדמה לי שהוא גם נגד הפנסיה של היועמ"ש אביחי מנדלבליט, "הג'ובניק מהפרקליטות הצבאית". אגב, בכל הנוגע לתא"ל מירי רגב, למשל, שפרשה מצה"ל בגיל 40 ושאותה החלפתי – הוא דווא בעד.
אז לברדוגו יש מיקרופון צבאי ולי יש טור בעיתון, ולכן אשיב לו כאן: שירתי 20 שנה בצבא קבע בגאווה גדולה מאוד, מתוכן ארבע שנים כדובר צה"ל במטכ"ל. פרשתי בדרגת תת־אלוף בגיל 52, ומוענקת לי פנסיה בהתאם לחוקי המדינה, לשנות השירות שלי, לדרגה, להשכלה ולמיקום השירות ולסוג השירות ("ג'ובניק" שלא ידע ימים ולילות). בשנים הללו, שאני גאה בהן מאוד – אתה מר ברדוגו, היית עסוק עד צוואר בענייני קזינו, הימורים, עסקים, עסקנות פוליטית, חקירות, בוררויות ועוד כהנה וכהנה. אז איך לומר לך בעדינות: לי אין במה להתבייש, רק להתגאות במסלול שעשיתי ובתפקידים שמילאתי. אתה תמשיך בהסתה וברפש, ואני אמשיך במסלול חיי.
6. הלכנו להבימה לראות את "עוד חוזר הניגון" על חייו ויצירתו של נתן אלתרמן. ההצגה מעולה, עם עושר בימתי מרשים של זמרים ושירה עברית העושים בערבוביה עם חיי רוח ופוליטיקה, אהבה ובגידות, קנאת משוררים, ייסורים ויצירה, והכל בנוף התל אביבי של שנות ה־50 וה־60.
שעתיים וחצי נשמנו אוויר פסגות, ובניגוד ל"בוסתן ספרדי", המחזמר שאליו המלצתי לכם לקחת את ההורים, כאן אני מפציר בכם לקחת את הילדים. שילמדו שיש שירה עברית מעבר ל"בלבלי אותו, אל תעשי לו חשבון".
7. אני היפוכונדר. כבר שנים שאני הולך לרופאה פעם בחודש, שואל אותה "מה שלומי?", היא משיבה "לא יודעת", ואני מבקש שתבדוק. בעשור האחרון זוהי ד"ר טל אפלבאום ממרפאת הורוביץ בתל אביב. הגעתי אליה אחרי השירות הצבאי, שבמהלכו בכל עת שכאב לי הראש התקשרתי ישירות לקרפ"ר חזי לוי. בשחרור ביקשתי מהקופה את הרופאה הטובה ביותר ושלחו אותי לד"ר טל.
הם צדקו: מקצועית, קשובה, מסורה, מאירת פנים. וכעת, אחרי עשור שבו איזנה אותי, הרגיעה ושמרה עליי, היא פורשת לגמלאות ואני אומר לה תודה. הפקודה האחרונה שהיא נתנה לי הייתה להתחסן נגד שלבקת חוגרת, שהיא כנראה מחלה נוראית, וכמובן שמילאתי את ההנחיה. ממליץ גם לכם להתעניין. בריאות ושבת שלום.