לבנט הייתה חצי שנה לא רעה בכלל. הוא לא היה מצליח במסע הזה בלי תאומתו איילת שקד, מי שניסתה בכל כוחה למצוא אלטרנטיבה לממשלה הנוכחית אבל הבינה ברגע האמת שאין כזאת. בסוף היום אירע אירוע בלתי נתפס, כששקד היא זו שנתנה את האור הירוק ובשורה התחתונה היא זו שפינתה את "הגברת" מהמעון בבלפור, מעון שבו נאסר עליה לבקר כל שנות כהונתה בממשלה.
בנט דילג די בקלות מעל רוב המוקשים האמיתיים: עזה, גל הדלתא, התקציב, הזירה הבינלאומית. הוא מקבל הרבה מאוד כבוד בעולם: תיק הכתבות וראיונות שלו מעבר לים גדוש עד להתפקע: מגזינים, אתרי חדשות ועיתונים מתחרים זה בזה בכתבות שער ודיוקנים על אודותיו (רק אתמול ה"ניו יורק טיימס" פתח עם בנט כתבת שער ענקית על ההתמודדות עם האומיקרון), אבל היה מחליף את כל זה בנזיד כותרות חיוביות כאן בבית. הוא עוד לא צלח את מבחן הכריזמה, הוא עוד לא פרץ את מחסום הסקרים, הוא עוד לא יודע מניין יגייס את בייס הבוחרים הבא. נטל ההוכחה מוטל עדיין על כתפיו. נדמה לי שזה פחות מעניין אותו כרגע. יש לו מדינה על הראש.
ליד בנט, אסור לשכוח שלושה אדריכלים נוספים: אביגדור ליברמן, שבלעדיו אין אירוע כלל. ליברמן היה זה שנתן לנתניהו גט כריתות לאחר בחירות מועד א' (2019), כשהודיע ברגע האחרון שהוא, עם ביבי, גמר. לא רבים האמינו שליברמן רציני. היום הם מאמינים. הוא הכי רציני שהיה אי־פעם. מכל השחקנים על המגרש הפוליטי היום, ליברמן יודע הכי טוב, הכי קרוב, עד כמה מסוכנת משפחת נתניהו למדינת ישראל. אפס קצהו של הקרחון הזה הולך ומתברר בשנה האחרונה בעדויות השונות ובסיפורים שמתחילים לבצבץ החוצה. הרוב עוד לפנינו.
חוץ מליברמן אי אפשר היה להגיע לאן שהגענו בלי יאיר לפיד, המבוגר האחראי, מי שעשה בית ספר לפוליטיקה למה שנותר מנתניהו לאחר הבחירות האחרונות. בשקט, בקור רוח, תפר לפיד את מעשה המרכבה כנגד כל הסיכויים. הוא סיפק את הרוח, מי שביצע את זה בפועל היה גדעון סער. כשסער, ובעקבותיו זאב אלקין, החליטו שאינם יכולים עוד ונטשו את נתניהו בין בחירות 3 ל־4, החלה הספירה לאחור.
לראשונה נתקל נתניהו בשחקנים פוליטיים משוכללים יותר ממנו. סער מצויד בקילינג אינסטינקט הנדרש, ובבחירות הצטייד גם בשלושת המנדטים הנכספים שעברו מהליכוד אליו, כדי לוודא את תום עידן נתניהו. המהלכים השונים שתפר יחד עם השועל הצמוד שלו, זאב אלקין, לכדו את נתניהו המנותק והמבוהל כקרני הזרקור את עיני האיילה. סער מתפנה רק עכשיו לעשות לביתו. כלומר למפלגתו. מצבו בסקרים לא מעודד, אבל הוא חזר כבר ממצבים מסובכים יותר. את המשימה החשובה באמת, הוא כבר צלח.
אי אפשר לסכם את השנה הזו בלי בני גנץ. גבר מת מהלך שחזר מן הכפור. נכון להיום גנץ הוא האיש שלנו בוושינגטון, הוא האיש שלנו בביטחון, הוא הכתובת של הפלסטינים, והוא עושה רושם כמי שגדל לתוך התפקיד. הינוקא התמים והגמלוני צימח כנפיים וגידל ציפורניים. אחרי שהצליח לעשות כל שגיאה אפשרית, לדרוך על כל מוקש מזדמן ולחפור לעצמו אין ספור קברים, הוא הגיע לפרקו. יש לו צוות יעיל ומגובש, הוא מתנהל בשלווה מדויקת, לא מתרגש מרעשי הרקע ואפילו הצליח לבלוע את התסכול מהעובדה שהוא זה שהיה צריך לשבת עכשיו בלשכת ראש הממשלה, לא בנט.
הפגישה שלו עם אבו מאזן השבוע, פגישה שנייה מאז קום הממשלה, היא הראיה לאחריותו ולהבנתו את המצב. ישראל 2021 מזכירה מאוד את ישראל ערב מלחמת יום כיפור. שיכרון הכוח בשיאו, הזחיחות פורצת למחוזות חדשים, אף אחד לא טורח להציץ בכתובות הנמרחות על הקיר מולנו. גנץ יודע שהרעה יכולה להיפתח מהפלסטינים ועושה כל מה שהוא יכול כדי לקרר את השטח ולמנוע את הפיצוץ. הוא מעדיף פיצוצים במקומות אחרים (סוריה, למשל). בינתיים, זה מצליח לו.