השנה רק התחילה וכבר אפשר לקבוע - ניקי גולדשטיין הוא אב השנה. הוא לימד את ילדיו מהו אומץ, מהי כנות, פתיחות, הבנה, ועל הדרך גם שיעור בלהיות אתה עצמך. כי אם אתה לא, אף אחד בעולם לא יהיה אתה. וגם אם יש מחיר לאהבה, אז שווה לשלם וכו' וגו' וכולי וכו'.
כך לפחות אני חושב. אך אודה, אני במיעוט. בהערכה סטטיסטית גסה, חולקים עליי בערך 100% מהמגיבים על הידיעות שמתפרסמות בעניין יציאתו מהארון. העם, איך לומר, ממש לא זרם.
בראיון ("חדשות השבת", ערוץ 12) סיפר הקומיקאי המצליח, שאף שהיה נשוי לאישה וגידל איתה ילדים, התאהב בגבר, יצא מהארון ועבר לחיות איתו. האמת, זה נשמע כמו סיפור מוכר מהעבר, אבל למי אכפת. אהובו אינו אלא חבר ילדות שנישא והביא לעולם ילדים. במשך השנים שתי המשפחות התחברו ובילו יחד. האהבה האפלטונית הפכה לרומנטית, והנישואים המאושרים נגמרו בפרידה כואבת.
הסיפור חשף עצב רגיש מאוד בחברה הישראלית - פירוק המשפחה. על אחת כמה וכמה שתי משפחות, שני פירוקים ואהבה מכיוון בלתי צפוי. ההאשמה העיקרית כלפיו היא קשה - בגידה. בגד באשתו, בגד בילדיו, בגד במשפחתו. אולם אם הוא לא היה עושה את הצעד הזה, הוא הרי היה בוגד בעצמו, בלבו, ברצונותיו האמיתיים.
מתברר שמה שעובר די בקלות, בהבנה ואף בקריצה כשגבר בוגד באשתו עם אישה אחרת, שאז הוא מיד נחשב מאצ'ו, כובש, ג'יימס בונד (למשל יוסי כהן, כמו שעלה לכאורה מתחקיר "המקור") - הוא בלתי נסלח כשמדובר בבגידה עם גבר אחר. כי כאן מעורב, לכאורה, אותו "שקר".
הטענה היא שגולדשטיין ידע כל השנים על משיכתו לגברים והסתיר זאת מעצמו ומהקרובים אליו. חמור מכך, הוא ניצל את אשתו. הערים על הסובבים אותו. והנה עכשיו, הוא שם את עצמו מעל כולם, ובצעד אגואיסטי, נמהר וחסר אחריות נוטש את ביתו ומתחיל לחגוג את חייו, על חשבון צערם של הקרובים אליו - כך לפחות אומרים המקטרגים, והם רבים.
האמת היא שכל קשת התגובות נגועה במחלה אחת שחשבנו שכבר פסה מעולמנו: הומופוביה. או שאולי זה האומיקרון של ההומופוביה - זן חלש יותר, אך נפוץ ומידבק פי כמה. זו הומופוביה בכסות של משהו אחר.
בתת־המודע של המגיבים, התאהבות בגבר היא עדיין חטא, מעשה חמור ולא ראוי, אולם רוח התקופה אוסרת עליהם להודות בכך ולכן הם עוטפים את תגובותיהם באריזות שונות ונוחות יותר לעיכול, ותולים אותן בכל פעם על קולב תורן אחר. פעם הקולב הוא דאגה לילדים - "הכי מסכנים הם הילדים בסיפור הזה", פעם ההומופוביה תלויה על קולב של דאגה לאישה - "איך כל המדינה ראתה והיא לא?", פעם היא תלויה על קולב של צניעות - "אני רק לא מבין למה הוא היה צריך לפרסם את זה", ופעם במושא אהבתו - "אבל למה בחבר הכי טוב שלו, למה? הוא הגזים לגמרי".
אם זה לא היה רומן עם גבר, לא היו נשאלות השאלות האלה כלל. ואם זה בסדר שהרומן הוא עם גבר, למה בעצם שלא יפרסם זאת? האם יש חוקים במי אסור להתאהב? ומה בדיוק הייתה צריכה אשתו לראות שאחרים ראו מזמן, את התנועות העדינות והעגולות שלו? ולמה הילדים הם "הכי מסכנים"? האם הם יותר "מסכנים" מהורים גרושים אחרים? ואם כן, איך זה בא לידי ביטוי? ואם הוא היה מתגרש וגר בדירה מעופשת לבדו, או היה מתאהב באישה אחרת - זה היה משמח אותם יותר? ואם היה נשאר עם גרושתו וחי חיים עצובים וחסרים - מי בדיוק היה מרוויח מזה?
מתברר שהילדים הרבה יותר פתוחים ומכילים מהדור הקודם. בשבילם יציאה מהארון היא נון אישיו, או אפילו גוד אישיו, הם רואים בה צעד מתבקש, נאצל, מעורר השראה ומוערך. דור הטיקטוק, שנהוג לזלזל בו, הוא דור מתוקן ומשופר. אין צורך להתעליין עליו וגם לא על הנשים בסיפור, הן יסתדרו.
כמו הפריחה של נדב אבוקסיס, ההצלחה של חן אהרוני והזינוק המטאורי בקריירה של רן דנקר - סביר שעכשיו גם ניקי גולדשטיין ישתחרר מעול ההסתרה וימנף את כישרונו, הילדים ירוויחו אבא מאושר, וכולנו ניהנה מאדם ברוך כישרונות, שגם לימד אותנו פרק נוסף במימושה של אהבה בלתי אפשרית.