לפני מספר ימים פרסמתי פוסט בפייסבוק שבו ביקרתי בחריפות את ההשוואה האופנתית בין חוקי הקורונה ובין השואה. הסברתי שביקורת נגד מדיניות החיסונים וההגבלות היא לגיטימית לגמרי לטעמי, גם אם אני לא מסכים עם רובה, אבל ברגע שמשווים בין הצגת תו ירוק בכניסה לבית קפה ובין סלקציה במחנה ריכוז, זה גם מופרך וגם מקומם. בתוך דקות ספורות הוצפתי בהודעות גינוי לפוסט. כולל של חברי פייסבוק שאני מכיר באופן אישי.
אנשים משכילים, בעלי משפחות ומקצועות מכובדים, טענו שאני מזלזל ומתנשא כי אני לא מקבל את הטענה שמבחינתם הפגיעה שהם חווים שקולה לזו שחוו אנשים בשואה. ביממה שאחרי פרסום הפוסט גיליתי שלמעלה מעשרה אנשים החליטו לבטל את חברותם איתי. מן הסתם, בגללו. כמה אירוני שאנשים שמתלוננים על השתקה וסתימת פיות לא מסוגלים להתמודד עם ביקורת.
אם היו אומרים לכם לפני שנים ספורות שאנשים עורכים השוואה בין מגבלות המוטלות משיקולים מדעיים-בריאותיים (גם אם שנויים במחלוקת) ובין חוקי הגזע הנאציים, הייתם מקטלגים אותם מיד כהזויים. אני יכול לדמיין בקלות את הכתבה עליהם שהייתה מקריינת בטון מזועזע אושרת קוטלר. אותה קוטלר, שערכה בעצמה לאחרונה את ההשוואה הזו בפוסט שבו הלינה על כך שלא אפשרו לה להיכנס לבית קפה בברלין, כי לא היה לה תו ירוק.
אבל מה שהיה נתפס לא מזמן כטרלול, הופך בהדרגה לדיבור כמעט מיינסטרימי. ואלה לא רק דימויי השואה, אלא כל הלקסיקון שבו אותם אנשים משתמשים בבואם לתאר את השלטון. פושעים, פשיסטים, נוכלים, מושחתים, מחריבי הדמוקרטיה. הכל הולך, הכל מותר. פעם פשיסט היה מישהו שמבצע רצח עם. היום הוא מנהיג שמורה על בדיקות קורונה בכניסה להצגת תיאטרון. כשאני שומע את הביטויים האלה, אני מתקשה לגשר בין הקיצוניות המטורפת שלהם ובין העובדות. וגם, בין הקיצוניות הזו והפרסונות שעומדות מאחוריה, שמרביתן, כאמור, הן אנשים רגילים ומיושבים לגמרי.
ואז אני נזכר בססמאות דומות, שנזעקו ממש לא מזמן בהקשר אחר, רובן בידי אותם אנשים שזועקים כרגע "שואה" בפיד שלי. והכוונה היא כמובן להפגנות בלפור, שגם בהן נשמעו זעקות שבר על מושחתים, פשיסטים, סוף הדמוקרטיה וסוף העולם. רק ששם, החצים הופנו כלפי משפחת נתניהו, שהוצגה כמקור כל רע. הססמה "לך!" הפכה לציווי כמעט דתי, שמסמל את מלחמת בני האור בבני החושך. ברגע שילך, ישוב האור. אז הנה, הלך. ובמקומו קמה ממשלה שהיא הדבר הכי טוב שמפגיני בלפור יכלו לקוות לו (באופן ריאלי, לא בחלומות הלילה). ממשלה נטולת הליכוד וחרדים, עם מרצ, העבודה, יש עתיד וכחול לבן על ההגה.
ועדיין, הפלא ופלא - בתוך חודשים ספורים חלק מאותם אנשים שתלו בנתניהו את כל עוולות תבל, עברו בטבעיות בלתי נתפסת להאשים את יורשיו באישומים כבדים וחמורים עוד יותר. והכל בגלל מדיניות קורונה שלא שונה מהותית מזו שננקטת במרבית מדינות העולם.
בקיצור, היגיון אין פה. ועם כל הכבוד לפגיעה שיוצרות מגבלות הקורונה בלא־מתחסנים, ובהחלט יש פגיעה כזו, גם לא מדובר במצוקה קיומית. דברים דומים ניתן היה להגיד על מופרכותה של מחאת בלפור, שדרשה להדיח את נתניהו אחרי לא פחות משלוש מערכות בחירות רצופות שבהן הצליח לשרוד, באופן דמוקרטי.
אם כך, מה גורם לאנשים מבוגרים, מיושבים ומשכילים לעלות פתאום על בריקדות, ללא שום פרופורציה למציאות? אני חושב שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. עבור לא מעט "מוחים", יש כאן הזדמנות להרפתקה באמצע החיים. קצת ריגוש מהפכני בלב הבורגנות המשמימה. בעמדה הדווקאית הזו - רק אנחנו מבינים את מה שהרוב, המתנהל כעדר, לא מסוגל לקלוט, בליווי טאץ' פוטוגני של עימות רגעי עם שוטרים בהפגנה - יש סקס־אפיל שגורם לאנשים להרגיש צעירים ומגניבים מחדש. הבעיה היא שהתחושה היא שזה בדיוק כמו הייטקיסט שלובש חולצה של צ'ה גווארה. מהפכנות בעוונטה, של אנשים שלא באמת רוצים לשנות את העולם. רק להחיות את הליבידו.
על הסכין
החשיפות האחרונות והמטלטלות של פגיעה מינית במגזרים שונים של ישראליות - מחרדים ועד להט"בים, יוצרות תחושה של כאוס ואובדן דרך, אבל יש בהן גם צד מרפא וחיוני. הפגיעות האלה היו שם תמיד. אבל במחשכים. ועכשיו הגיעה העת המבורכת שבה הדברים יוצאים לאור, ויוצרים קונצנזוס נדיר כנגדם. כולל בחברות סגורות, כמו אלה של החרדים.
במוצ"ש האחרון הייתי בהופעה של אלון אולארצ'יק בבארבי. הזמר, בן 71, שילב בין להיטיו הידועים שני שירים חדשים יחסית ונפלאים, שמרבית הקהל לא הכיר. מהטעם הפשוט שממעטים לשדר אותם ברדיו. תופעה מקוממת שמשותפת כמעט לכל המוזיקאים הישראלים בני ה־50 ומעלה, שמבחינת התקשורת נתקעו לנצח איפשהו בשנות ה־90.
"Stay Close" (נטפליקס) היא עוד סדרת מתח יעילה ונוסחתית המבוססת על ספר של הרלן קובן. אבל שני אלמנטים מבדלים אותה לטובה. הראשון הוא האנגליות שלה, שמוסיפה לה הומור ושנינות. והשנייה היא ג'יימס נסביט. השחקן הצפון־אירי המופלא, שמגלם כאן חוקר משטרה וכל רגע שלו על המסך הוא עונג צרוף.