ישראל זנחה זה מכבר את התקווה לשלום עם הפלסטינים, אבל מוסיפה לתחזק מערכת יחסים מורכבת עם יו”ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן מצד אחד, ועם חמאס בעזה מהצד האחר. היחסים מושתתים על מקל וגזר. כסף וכוח. ביטחון וכלכלה. במקביל, קיצונים בשני הצדדים מבקשים לשלוט ולהגביר את גובה הלהבות של הסכסוך המדמם, בניסיון להרוויח נקודות.
הטרור הפלסטיני לא חדל להרים ראש, וגם אם גורמי הביטחון מכבידים על היכולת להוציא לפועל פיגועים, הרי שהמוטיבציה שלו אינה פוחתת. גם בצד הישראלי יש אלימות. צודק השר לביטחון הפנים עמר בר־לב. אלימות של מתנחלים בשטחים היא תופעה קשה, מתריסה, לאומנית, החותרת תחת שלטון החוק ונגועה בגזענות. השטח רוחש פעילות.
כבר 30 שנה שישראל מקיימת דיאלוג מדיני, ביטחוני וכלכלי מורכב עם הרשות הפלסטינית, שלא פסק גם כשהתברר שאין נכונות ואין יכולת לממש את הסכמי אוסלו. בעשור האחרון, מנהלות ממשלות ישראל שיח עקיף גם עם חמאס ברצועת עזה. בשני הצדדים לא קמה מנהיגות אמיצה, מעוררת אמון והשראה שיכולה להוביל תהליך שיסיים את הסכסוך. אין עם מי לדבר – לא כאן ולא שם, למרות שהפלסטינים לא ייעלמו, והזמן לא הופך אותם לחובבי ציון.
ממשלת הקצוות, מרע”ם ומרצ משמאל ועד ימינה ותקווה חדשה מימין, הבטיחה להחליף את שלטון נתניהו כדי להחזיר את ישראל לחיים נורמליים, אבל ממשיכה באותו קו מדיני מול הפלסטינים. הניסיון להתמקד בקורונה, באיום האיראני ובנושאים אחרים שאינם שנויים במחלוקת נדון לכישלון.
ממשלה בישראל – כל ממשלה - לא יכולה להרשות לעצמה לסמוך רק על עוצמתו הצבאית של צה”ל, להתעלם מהסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולנהוג כמו שלושת הקופים. ההתנגדות העיקשת לחזור לשולחן המשא ומתן רק מסבכת את העניינים, מעמיקה את הסכסוך בהווה ותקשה על פתרונו בעתיד.
על הרקע הזה, אחרי שנים של נתק בין הצדדים, שר הביטחון בני גנץ נפגש לפני כמה חודשים ברמאללה עם יו”ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. בשבוע שעבר נערך ביקור גומלין בראש העין. זה לא מובן מאליו שמנהיג פלסטיני מוזמן לביתו הפרטי של שר הביטחון, כשהשניים מחליפים ביניהם מתנות.
גנץ מנהל סדר יום מדיני ביטחוני החורג מהקו הימני של ראש הממשלה ומהאנמיה המדינית של שר החוץ. בנט אומנם עודכן על הפגישה ואולי אף אישר אותה, אך שפך עליה מים צוננים והכריז כי אבו מאזן הוא לא פרטנר, וכי אין סיכוי לפריצת דרך עם מי שתובע את חיילי צה”ל בהאג.
בקיצור, בנט לא מתכוון אפילו לנסות. גם לפיד המעיט בחשיבות הפגישה והודיע שאין סיבה שייפגש איתו בטווח הנראה לעין, אלא אם כן תהיה הצדקה מדינית. ראש הממשלה החליפי מבקש לאחוז בחבל משני קצותיו, וגם לכך אין תוחלת. שלא לדבר על שרת הפנים איילת שקד המתנגדת לכל מפגש עם מי שמשלם כספים למשפחות מחבלים.
בעקבות הפגישה ספג שר הביטחון גנץ “אש ידידותית” בקואליציה, מצד אלה המבקשים לתחזק את הבייס מימין, ומתקפה פבלובית מהאופוזיציה, אך לא נכנע לביקורת. הוא אמר דברים נכוחים המחייבים למעשה כל מנהיג ישראלי - מי שאחראי לשלוח חיילים לקרב הוא זה שאחראי למנוע מלחמה. שר הביטחון מיטיב לנסח את המשוואה: יחסים טובים עם ההנהגה הפלסטינית הם אינטרס ישראלי מובהק לא פחות מהיותם צורך של הפלסטינים.
לעומתו, ההכרזות של בנט ולפיד מסכלות סיכוי להידברות ולא מייצרות אקלים ואופק מדיני. הסיבה לכך פוליטית, כפי שניתן היה להבין מהעקיצה ששיגר לעברם גנץ, משום שבחדרי חדרים הם נשמעים כנראה אחרת. למרבה הצער, ממשלת ישראל מדברת בשני קולות, אבל רק קולו של גנץ הוא קולו של מבוגר אחראי.