יש אירועים שכל הורה חרד מהם, שנוחתים משום מקום, לעתים ללא הסבר מניח את הדעת. אירועים נטולי סיבה, שעלולים לשבש את השגרה ולהותיר חותם טראומטי, שילווה את אבא ואמא לאורך שעות ואפילו ימים.
עד כמה שהתקריות האלו הרות אסון, נדמה לי שעבורי, אב שמרגיש תמידית שנכשל במטלות הוריות, הן קטלניות עשרות מונים. אחרי חשיבה מרובה, ניסוי וטעייה ולימוד בדרך הקשה, חיברתי רשימה שתסייע לי ואולי גם להורים אבודים שכמותי להתמודד עם כמה מגזירות הגורל הנוראיות הללו באורך רוח ובשלווה יחסית.
1. היסטריה נזלתית
הקושי הראשון נוגע לאובדן עשתונות מוחלט של הקטנים, שאפשר לקרוא לו גם ״היסטריה נזלתית״. הגורמים האפשריים לכך מרובים: מחסור בשינה, התנגשות חזיתית של הורה עם הינוקא סביב לבישת גרב, כיבוי טלוויזיה באמצע פרק, נטישה מוקדמת של גן המשחקים, איסור על זלילת מתוקים, ביס גדול מדי שהרבצתי בגלידה של מיכאלה ועוד. סממנים אופייניים לאירוע הם בכי טנטרי ארוך ומתיש, בועיות מהאף, צעקות עולות ויורדות כשהלוע נפער עד לרמת הענבל ומכות אימתניות לכיוון הראש שלי.
בתום חודשי מחקר למדתי כי התרופה הטובה ביותר במקרים כאלו היא להתפלל חזק שהם פשוט לא יתחילו, כי מרגע שיצאו לדרך - הלך עלינו. כפצצת אטום ששוגרה, ההרס יהיה רחב היקף. לכן עם ההתפרצות אני נותן לקטנה לפרוק בלי לנסות לעצור אותה, תוך הפניית מבט לעבר השמיים בשילוב שריקה תמימה שאומרת ״אינני מכיר את הילדה הזו״. אם אני ממש במצב רוח נואש, אמלמל לעוברים והשבים: ״של מי התינוקת הזו? זה מפריע מאוד. אתם מוכנים לקרוא למבוגר אחראי בבקשה?״.
הבעיה היא שהפיצוצים הבלתי מבוקרים פורצים לא פעם בשכונת מגוריי, מקום שבו כולם יודעים שאני הוא ההורה, כך שכל שנותר הוא לנסות להרגיע בייאוש את המפגעת תוך הצעת שוחד, עד שהזעם שוכך והשקט שב.
2. קקי גב
תקלה מספר שתיים: חיתול מלא מדי ובשפת העם (סלחו לי נא על הביטוי) ״קקי גב״. אין הורה שלא מצא עצמו לפחות פעם בחייו במצב שבו החיתול בגד בו, ובמקום לתחום הוא דוחף את מה שאמור להיעצר, מה שמייצר אפקט התפשטות שנוסק לעתים עד לגב. הדבר המיידי שאעשה במצב הזה הוא לקרוא לאשתי ולומר לה בקול רב־משמעות שצריך להחליף חיתול, ושלמרבה הצער בדיוק נפלה עליי שיחה דחופה בענייני ביטחון לאומי עם הפנטגון, שמונעת ממני לסייע.
הטריק הזה כבר התיישן, ואם להיות כן בעצם מעולם לא ממש עבד, מה שמחייב אותי לטפל בתקרית לבד. אחסוך מכם את הפרטים הגרפיים, המאבק וכמות המגבונים הלחים והסבון שאבדו לנצח בקרבות ההכלה, אבל אחשוף את הדילמה הקבועה שמעולם לא פתרתי: לזרוק את הבגדים הנגועים או לשמר?
3. תקרית אלימה בגן
הדיווח על התקרית האלימה שהתרחשה בגן יכול להגיע בשלל דרכים: חבורה או שריטה על פניה של בתי, שיובילו להסבר ממנה שהיא חטפה מכות וגם השיבה; מצב רוח ירוד שמלווה בכך שמיכאלה מספרת לי בבושה גדולה שנתנה זפטה לילד אחר; שיחה מהגן או מהורה שהאוצר שלו נחבל מידי הקלגסית לבית אתגר.
כשזה קורה, רגשות אשם איומים מציפים אותי. או אז ארצה בפניה על הפסול באלימות ויש גם אי־נעימות עמוקה ממשפחת הנפגע, שמלווה בפחדים: מה יקרה אם הבת תיזרק מהגן? ומי יודע אם חלילה תהפוך לעבריינית? מצד שני, לעולם לא אשכח מה שאמרה לי פעם סבתי המנוחה והאהובה אחרי שסיפרתי לה שהנחתי מכות נמרצות על נער שתקף אותי בבית הספר. ״טוב מאוד״, קבעה, ״ככה לא ירביצו לך״.
4. לא אוהבת אותך
ישנם ימים שבהם אני חומד לצון ולא מרפה ממיכאלה, ושואל אותה עשרות פעמים ברצף אם היא אוהבת אותי. הפרצה קוראת לגנב ומדי פעם, כשסבלנותה האינסופית - שמחוזקת בתובנה שאבא נודניק גדול - פוקעת, היא מסוגלת להגיד ״אני לא אוהבת את אבא, רק את אמא״.
אף שכל אדם בוגר מבין שאין כאן עלבון אמיתי אלא רק פליטת פה קטנה וכעוסה, המילים האקראיות הללו הן כחץ בלב שמעלה את התהייה: האם הכל היה שווה? ולמה לעזאזל הבאתי ילדים לעולם? ובדיוק רגע לפני שדמעת אכזבה נושרת מהעין, מיכאלה תיגש אליי בחיבוק שנעצר באזור הברך ותקרא: ״אבא, בוא איתי״. בן רגע הכל מתהפך עד לכדי התמוססות של הלב לתוך התחושה שאין כמו להיות אבא בעולם.