1. אני מודה ומתוודה, אין לי יחס מיוחד לימי הולדת של אחרים ולא לימי הולדת שלי. אני לא חוגג, לא מברך, לא מקבל מתנות ולא נותן מתנות. השבוע הפתיעו אותי לא מעט אנשים שהזכירו לי - בין שבמפגש אקראי ובין שבטלפונים, פקסים והודעות - שביום שני היה אריק איינשטיין חוגג את יום הולדתו ה־83, לו היה בין החיים.
ניסיתי לחשוב איזה שיר היה אריק מקדיש לעצמו בימים המטורפים האלו, ולא היה לי ספק שהיה בוחר את "אוהב להיות בבית". אני בטוח שקוראי המדור אוהבים לא פחות ממני את אריק ואת שיריו, אז הנה בקשה שאולי תישמע מוזרה במקצת. אני מפרסם כאן את מילות השיר, ואתם, הכינו כוס תה, שימו ספר אהוב עליכם ופזמו את השיר לזכרו.
יש אנשים שמטפסים על הרים
יש אנשים שצונחים מגבהים
יש אנשים שרוכבים על סוסים
ויש כאלה שגומאים מרחקים
אבל אני אוהב להיות בבית
עם התה והלימון והספרים הישנים
כן, אני אוהב להיות בבית
עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים
אוהב להיות בבית
יש אנשים שצדים נמרים
יש אנשים שדולים פנינים
יש אנשים שבונים מגדלים
ויש כאלה שצמים חודשים
אבל אני אוהב להיות בבית...
יש אנשים שתמיד מחפשים
יש אנשים שתמיד מגלים
יש אנשים שהולכים בגדול
לא מוותרים ורוצים את הכל
אבל אני אוהב להיות בבית
עם התה והלימון והספרים הישנים
כן, אני אוהב להיות בבית
עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים
אוהב להיות בבית
בדמיוני אני רואה את אריק בדירתו הצנועה, יושב על הספה הישנה בסלון עם סימה, צופה במשחק כדורגל או כדורסל של האדומים, מדי פעם מחליף חוויות בטלפון עם רוני דניאל, סלבה, אלי ישראלי ושיסל. לפתע אני נזכר שכל החברים האלו גם הלכו בשנים האחרונות, וסימה נשארה לבד בדירה עם הכאב והזיכרונות.
מדי פעם אני מרים אליה טלפון, העצב שלה מדביק אותי. היא לא יודעת שכאשר אני מדבר איתה, נמצאת לנגד עיניי התמונה שבה אני יושב עם אריק, אי־שם בסוף שנות ה־60 במועדון "טייק 5". אנחנו מעשנים, שותים, משתטים. בגלל הדלקת בעיניים יש לי נזילה לא נשלטת. פאקינג נוסטלגיה. כמה אני אוהב אותו - בשבילי הוא לא מת.
2. בגלל עבודות הרכבת הקלה ברחוב אבן גבירול בתל אביב לא רואים את מה שהייתה פעם מסעדת "כתר המזרח", שבה נהג אריק לשבת באופן קבוע עם חבורת הכתר - לול. משרדי חברת ההפקות הגר, שאותה ניהל צבי "האדום" שיסל, הייתה ממוקמת בקומת הקרקע בחצר האחורית של "כתר המזרח".
ירדתי מהמונית בדרכי למגדל המאה, השוכן מעבר לכביש. רחוב אבן גבירול מחליף צורה. אותו חלק מהרחוב שהיה תוסס, מלא בחנויות ומסעדות מלאות חיים, הפך לאתר בנייה. שכונת סומייל המיתולוגית ששכנה בין רחוב ארלוזורוב לרחוב ז'בוטינסקי, נמחקה. היא הופכת לאט־לאט לעוד אזור של מגדלים מכוערים.
במגדל המאה יש כמאה אנשים בתור לחיסון מספר 4. קשישים וקשישות, חלקם מלווים על ידי פיליפינית, הודי או תאילנדי, עומדים בשקט בתור. את חלקם אני מזהה: ותיקי היישוב, בוני הארץ, ממושמעים וצייתנים. אומרים להם שצריך להתחסן, הם הולכים להתחסן. פתאום אני מרגיש שגם אני חלק מהקשישים. הדמיון אצלי, שעובד תמיד שעות נוספות, מזכיר לי שוב את אריק. אילו הוא היה בתור לחיסון, היה מחקה קשיש נרגן ונותן מונולוג שהיה גורם לכולם להשתין מצחוק.
מגיע תורי להתחסן. האח החביב לוקח את התעודה המזהה. אני מפשיל שרוול ובלי שהרגשתי, זריקת החיסון הסתיימה. נציגת קופת חולים נתנה לי מעטפה עם צ'ק על סך 100 אלף דולר מחברת פייזר, כאות הוקרה לכך שאני תומך בחיסון ואפילו מוכן להצטלם כשמחסנים אותי. סתם. אני כותב את השטות הזו, כי חלק מהנבלות שמתנגדים לחיסונים כותבים ברשתות החברתיות שאני סוכן של פייזר, מכנים אותי נאצי. מרחיקי הלכת כותבים שאני מהמשפחה של ד"ר מנגלה, אותו רופא ארור שעשה ניסיונות מחרידים ביהודים, ובהם כמה מבני משפחתי.
אחרי החיסון אני יורד חזרה לרחוב. עומדים שם עוד כמה קשישים וממתינים לראות אם אין השפעות לוואי של החיסון עליהם. ברבע שעה של ההמתנה מתנהלת שיחה. גברת אחת אומרת לי שהיא נחרדת מהמוזיקה והשירים שיש כיום ברדיו, ומבקשת "תשים רק אריק איינשטיין". "למה?" אני מתריס כנגדה. "למה?" היא מחזירה לי בהתרסה, "כי אריק איינשטיין מחזיר אותי לארץ ישראל היפה והטובה, שהלכה לי לאיבוד. כמו בשיר שלו 'יושב מול הנייר' - 'אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן'. היא הלכה, הארץ שלי, זה למה".