השבוע הראשון של שנת 2022 לא היה קל. מגיפת הקורונה נסקה לממדים שלא שיערנו, עד כדי כמעט 30 אלף מאומתים בסוף השבוע האחרון ואובדן שליטה. יחד עמה נחשפנו לגל של עליית מחירים במרכולים, ומוצרים רבים רחקו מהישג יד של המונים. בכנסת היה זה שבוע מחשמל. עלו לטונים חריפים חילופי הדברים בין הקואליציה והאופוזיציה. די אם נזכיר שלושה ביטויים שנחרתו במיוחד בזיכרון: “סמרטוט רצפה”, שהטיח דודי אמסלם ביו”ר הכנסת, “תתי־אדם”, שכינה יאיר גולן את מתנחלי חומש, ו”עופי לי מהעיניים”, שקרא בחמת זעם נפתלי בנט לאורית סטרוק. מכך שאמסלם מדבר מנהמת לבו כבר איננו מופתעים, את זה שגולן אינו נרתע מהשוואות נוראות כבר ידענו, אבל שראש הממשלה יקום ממקומו ובחמת זעם יסתער לעבר ספסלי האופוזיציה ויטיח בה אמירות נמוכות – זה היה חיזיון מדאיג.

בכך לא תם סיכומו של השבוע. עזה “כיבדה” אותנו במטח של שני טילים שנפלו לים מול תל אביב ובפרץ של איומים מוכרים בהקשר למעצרו המנהלי של אסיר פלסטיני (לא שנדרשות לחמאס עילות להסתה גסה ולאיומי סרק). בשומרון נמשכו ההתכתשויות בין מתנחלים לערבים, בעוד גנץ אירח כזכור לאחרונה בראש העין את ראש אש”ף ובשבוע שעבר דילג לארמון המלוכה בעמאן.

השבוע שעבר ייזכר במיוחד עקב שורה של אבידות קשות. בתחילתו איבדנו שני טייסי מסוקים, שצנחו עם ה”עטלף” שלהם הימה בלי שהצליחו להיחלץ. אלמלא קרתה התקלה הטרגית במסוק, השמות ארז שחייני וחן פוגל לא היו נודעים ברבים. הם היו נשארים באלמוניותם, ממשיכים במשימותיהם בחיל האוויר, וכמו חבריהם הטייסים גיבורי החיל לא היינו בכלל מתוודעים אליהם. כמה עצוב שאדם, לוחם, יוצא לרוב מאלמוניותו רק אחרי שהוא נופל חלל. אנחנו חבים הרבה לארז ולחן ז"ל, אנחנו חבים באותה מידה לרבבות חבריהם שעומדים על משמר המדינה, לא רק באוויר, גם ביבשה ובים, קצינים כחיילים, והם אלמונים. מי ייתן וכולם ישלימו את שירותם ותפקודם בשלום וללא פגע.

בסוף השבוע נהרגו שמונה פלסטינים בתאונת דרכים נוראית בבקעת הירדן. כיוון שלא בישראלים מדובר, הדיווח התקשורתי היה מינורי יחסית לאסון בסדר גודל כזה. שמונה גברים שהיו בדרכם ממקום עבודתם הביתה, ובאחת נהרגו בגלל מה שנראה כמו טעות אנוש. שמונה משפחות אבלות בכפר אחד, שאפילו שמו בקושי הוזכר. אלמונים היו ואלמונים יישארו. לעומת זאת, הזדעזענו ממותו מכדור תועה של ילד בן 4, עמאר חוג’יראת הישראלי, ביישוב ביר אל־מכסור. זאת בתוך גלי הפשיעה האלימה בחברה הערבית. “מה הוא אשם?”, זעקה הכותרת הראשית, ותשובה אין. דווקא הפעוט, ששיחק להנאתו בגן השעשועים, היה קורבן ראשון בשנה החדשה לירי חסר המעצורים ביישובים הערביים בישראל, אחרי 127 נרצחים, ערבים בידי ערבים, אשתקד.

איבדנו בשבוע שחלף שניים שלא היו אלמונים כלל וכלל: השר לשעבר מרדכי בן פורת שזכה להגיע לגיל 98, משאיר אחריו בית למורשת המופלאה של יהדות בבל ומוזיאון להנצחתה; והאיש שהוגדר כ”קול של ארץ ישראל”, שחיבר את הפסקול שלנו, הפזמונאי והסופר יורם טהרלב, שנפטר בגיל 84. השניים היו דמויות מאחדות בחברה השסועה שלנו.

הראשון זכה לקבל את פרס ישראל על מפעל חייו, השני היה זכאי לפרס ומשום מה הוא לא הוענק לו. לשואלים אותו על כך אמר: “פרופסור לכימיה שמקבל את פרס ישראל נגאל מאלמוניותו, פתאום הציבור מכיר את שמו. זה לא חל עליי. פרס ישראל לא יתרום דבר לחשיפת היצירה שלי”. הוא צדק, ובכל זאת מן הראוי שיוענק לו הפרס אפילו עוד יותר לאחר מותו. כבר היה תקדים לכך – רון נחמן ז”ל, שהוכתר כחתן פרס ישראל לאחר שהוכרע בידי מחלה.

מרדכי בן פורת השאיר אחריו פרקי חיים רבי פעילות, שהעלה בספרו “מארץ הולדת לארץ מולדת”. ושם מצאנו את הפיסקה הבאה: “שש עשרה שנים הייתי חבר כנסת ובשנתיים – שר. לנכדיי ולניניי אני אומר – אל תיכנסו לפוליטיקה. הפוליטיקה זה שקרים, חתרנות ועוד כמה דברים שאינני ממליץ עליהם. לשמחתי, אני לא הייתי מעורב בדברים האלה. השתדלתי וגם הצלחתי לצאת נקי. אבל ראיתי אותם מקרוב, והייתי רוצה לחסוך כל זאת מכם. חפשו קריירה במדע, בספורט, במחקרים, בתיאטרון – לא בפוליטיקה”.

יורם טהרלב רחק מהפוליטיקה כמו מאש. באחד הראיונות האחרונים הסביר: “פוליטיקה תמיד הייתה מסוכנת, מהלכים רבים בה אינם על חילוקי דעות אלא על שנאה, עם ישראל חי ממחלוקת למחלוקת, לי זה לא מתאים”. דברים נוקבים ומדאיגים שמתחדדים במיוחד בימים מקוטבים אלה, שבהם הפוליטיקה הידרדרה לשפל המדרגה. ולוואי שהימים הבאים יהיו רגועים יותר, ממותנים יותר – בכנסת, בדרכים, בבריאות – והלוחמים יישארו באלמוניותם.