החורף הזה קר כל כך. כנראה שזו הלחות הגבוהה שגורמת לקיפאון הזה, ובחיזוקו של זן הקורונה החדש אנשים מוותרים על העונג שביציאה מהבית לבילוי או לטיול ונשארים ספונים מול מסך הטלוויזיה עד יעבור זעם. גם אני הייתי אמורה לעשות כך, בפרט כשסיפרו על סופות מתקרבות ועל גשם רב שעומד לרדת, והמליצו להישאר בבית.
הפעם לא הציפו אותנו במידע שגוי ונתנו שם לסופה, כמו שעשו עם “כרמל", בילד־אפ מיותר לסופה שחלפה כלא הייתה תוך עשר דקות. איך כתב הפרסומאי ינאי וולף בדף הפייסבוק שלו? “הסערה הזאת שכולם מדברים עליה, היא למעשה תופעה מטאורולוגית מרתקת, שבאירופה מכנים אותה - אני מקווה שאני מאיית את זה נכון - גשם".
אלא שהפעם פשוט הזהירו שיהיו גשמים, יהיו ברקים ורעמים ומוטב להישאר בבית. אכן תכננתי להישאר בבית, לנקות אותו, להכין מרק טוב ואיזה תבשיל מהביל, ובארבע לאסוף את גפן מהגן ולהכניס אותה אל ביתה המחומם, הנעים והמשופע בצעצועים. כשהייתי ילדה, אני זוכרת - ואולי תזדהו איתי - שאהבתי להריח בתים של אנשים אחרים. לא קינאתי אף פעם בעושר, בפאר או במותרות מסוימים, אלא קינאתי יותר בריח. היו בתים עם ריח של ספרים, ריח של ספונג'ה תמידית, ריח טיגון או ריחות שאין להם אפילו הגדרה או שיוך - אבל היה להם ריח שנשאר תמיד אותו הדבר, ריח מזהה. בכל פעם שהלכתי לבן/בת כיתתי, כבר ידעתי מה הריח הצפוי ואהבתי את זה, כי היה בזה משהו חוץ־מסגרתי, חדש, עולם קטן וזר שאליו אני יכולה להיכנס לכמה שעות עד יבוא אבי ויאסוף אותי מהבית ההוא.
בבית שבו גדלתי לא היה ריח. היו בישולים טעימים, תמיד. הרצפה הייתה נקייה, והבגדים היו מגוהצים (אמי גיהצה אפילו תחתונים) - אבל ריח לא היה.
כלומר, ריח אחד כן, על אף כל הניקיון, זה אותו הריח שעד היום אני לא יכולה להריח, ריח כבד ומסריח של סיגריות קנט. אגב, כל דבר שקשור בעישון מחליא אותי, אין אצלי מאפרות בבית ואסור לעשן. אם יש דבר שבו אני לא מסכימה לגעת, זו מאפרה. שאלתי את הפסיכולוגית שלי לא מזמן אם ייתכן שזה כל כך קיצוני, כשגם עכשיו, בגיל 32, אם מבקשים ממני באיזה בר להעביר את המאפרה אני נגעלת וכמעט מקיאה. היא ענתה שזה הגיוני מאוד, כי זה מחזיר אליי ריח של חוויות טראומטיות שהיו לי. הבנתי אותה מיד, היא לא המשיכה להסביר, ואני גם לא ביקשתי. כרגע זה ככה, וכנראה שיישאר תמיד.
מרק הירקות היה מוכן, גם האטריות שהכנסתי אל המקרר (כמה טעים לקחת מהאטריות הדקות והקרות האלו חופן ולהכניס ישר לפה) והבית הבריק. רגע לפני שיצאתי לאסוף את גפן מהגן ולהתכונן לחורף המאיים העומד בפתח, טלפנו אליי מטיפת חלב. בשיחה נזפה בי הפקידה שטרם ביצעתי לגפן בדיקת ברזל, בדיקת ראייה וכבר שלושה חודשים לא היינו בביקורת. אני נשבעת שאני האמא הכי מדויקת שיש ובכל זאת, לא היה לי מושג שגם את כל הבדיקות האלו צריך.
“אלו לא שעות שאני מקבלת, אבל תהיי פה תוך שעה", ציוותה עליי וכך עשיתי. שעה אחר כך, כשהשמיים האפירו והחשיכו והשעון עוד לא הראה 16:00, ישבתי עם גפן בטיפת חלב והמתנו. היינו לבד שם, היא הייתה אחרי הגן, קצת מלוכלכת מעוגיות שנתנה להם בעלת המשפחתון לפני שיצאו הביתה ובעיקר חייכנית כל כך, כמו כל פעם שבה אנחנו נפגשות אחרי שעות רבות.
ידעתי שעוד רגע אצטרך להחזיק לה חזק את היד, לא מתוך אהבה או דאגה, אלא מתוך דרישה, כדי שלא תזוז, כי המחט צריכה להיכנס בדיוק למקום הנכון, וכאב לי, אני שונאת להכאיב לה, בפרט אחרי שהיא שמחה, מצחיקה ומציגה לי אלף פעם איך אומרים “פרפר" ו"תודה" כדי שאמחא לה כפיים. נרקיסיסטית כמו אמא.
עשינו את הבדיקה. היא צרחה וכאבה ובכתה, ודמעותיה חמות כל כך. כשזו הסתיימה, חטפתי אותה מאחות טיפת חלב וחיבקתי אותה צמוד אליי כל כך. היא מלמלה עוד קצת מתוך בכי וכשאמרתי לה “בבית אקריא לך סיפור! את רוצה? סיפור על פרפר?", הסתכלה אליי ועיניה עוד קצת דומעות ומלמלה “פרפר!". האחות ליטפה את ראשה והדביקה לה מדבקה על החולצה. גפן עוד קטנה בשביל המחווה הזו, אבל נזכרתי איך אהבתי את מדבקות הגבורה הללו כילדה, כך שלא אמרתי מילה.
כשיצאנו מטיפת חלב, ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות החל לרדת. גפן ישבה בעגלתה ואני רצתי יחד איתה אל האוטו. מחוץ לאחד הסופרים, כששמשייה לצדו ומזוודה קטנה לתרומות מונחת מולו, ישב בחור צעיר, באמצע שנות ה־20 לחייו לדעתי, והשתעשע בנגינה בחליל האירי שלו. ראיתי את גפן מהופנטת אל המוזיקה, ואף שחלפנו על פניו סובבה את ראשה והקשיבה לו.
אומרים שאין לפקפק באינטואיציה אמהית. אגב, היום אני אומרת את זה לכל אישה שיולדת, בפרט ילד ראשון. אלו מסביבך ייתנו לך אלפי עצות, יבואו בטענות, הערות והארות, אבל רק את באמת, בין שבעלת ניסיון ובין שלא, תדעי מתי הוא רעב, שמח, מקורר או עייף, ומתי הקור והגשם לא יפגעו בו כשתעמידי אותו רגע ליד חלילן נאה וחייכן, והעולם ייעצר רק בשבילו.
כך עשיתי. עצרתי את העגלה, מתנשפת, ושבתי על עקבותיי. התקדמנו אני והיא לכיוון החלילן, וזה, שפגש במבטה של הקטנה עוד לפני שאני הבחנתי בו בכלל, סימן ברגלו על השמשייה, לא הפסיק לנגן, רק סימן שאכניס את העגלה תחת השמשייה, שהגשם לא יפריע לה, לקטנה, להקשיב. כך עשיתי.
הוא ניגן, כמובן, את “הרועה הבודד" של זמפיר. הגשם התחזק, ובמקום להחריש ולהאפיל על נגינתו, רק פיאר אותה פי כמה. כך עמדנו אני, הוא וגפן המהופנטת היושבת בעגלתה עם הפלסטר הצבעוני על ידה, וכיבדנו את החורף שבא לנקות פה את כל מה שמלוכלך.
פעם שאלו אותי למה אני כותבת סיפורים קצרים. איך זה שמתוך שמונה שנות כתיבה הוצאתי רק רומן אחד ארוך. איך אני מעיזה לקחת כל כך הרבה דמויות קטנות ומעניינות ואחרי שניים או שלושה בתים לזרוק אותן כלא היו.
בדיוק בגלל רגעים כמו אלו. החיים שלי (ובואו נודה על האמת, גם שלכם) עשויים ממקטעים. הכל טוב לאותו הרגע, להווה היפה, לאותה השנייה הזו שהנגן המרושש לוקח את מספר השקלים שהרוויח, רוכש "מנה חמה" ובסוף היום שב אל דירת הסטודנטים שלו, פותח אותה, ואדיה, מלאכותיים ככל שיהיו, עושים לו בית.
הרגע הזה שבו אני רואה את בתי - שאמורה להיות כבר בבית המחומם, על משטח הפעילות, עם משחקים ומרק חם שאמה תאכיל אותה מתוך צלוחית הברביות שלה - מחייכת לאיש זר שהיא לא מכירה ואפילו לא ממלמלת, אלא גומעת בשתיקה כל מנגינה או מחווה מצחיקה שהוא עושה לה עם החליל.
כשהגשם התחזק מדי ומאבטח הסופר ביקש מהחלילן לפנות את העמדה כי השמשייה יכולה לעוף על מישהו, הוצאתי 50 שקלים מכיסי ונתתי לו.
ידעתי שזה המון, שזה מוגזם, אבל הוא הביט בי, חייך ולקח את השטר בלי להתנצל. אהבתי את זה בו, את ההערכה ההיא לרגעים הקטנים, הוא, כך אני מניחה, ידע מה נתן לנו ובאיזו מסיבת הודיה פרטית פתח לנו את החורף.
כשהגענו הביתה, פתחתי את הדלת, גפן נשארה יבשה חוץ מידיה שהפכו קרות, ואני הייתי די רטובה. מיד כשראתה את הסלון הנקי, הצעצועים המחכים לה והבימבה החדשה שקניתי לה, מחאה כפיים.
הורדתי אותה אל הפרקט ועצמתי עיניי - כנראה שהחלונות שסגרתי כדי שלא ייכנס הגשם, המרק שהכנתי ונעימת החליל, כל אלו הביאו אלינו ריח.
היה לבית שלנו ריח של בית! גם אני הצלחתי! יש לי ריח של בית. בלילה, כשהיא נרדמה ומיינתי את הכביסה, שלפתי בעדינות את מדבקת הגבורה שקיבלה מהאחות והדבקתי על הפיג'מה שלי. בחוץ ירד גשם זלעפות, חשבתי על החלילן ועל 50 השקלים, ידעתי שהוא אוכל משהו טוב יותר מ"מנה חמה". וקיוויתי בשבילו שאם טרם מצא, מתישהו, גם לו יהיה בית.