כנסת ישראל מציינת מדי שנה את יום הולדתה בט”ו בשבט, תאריך בואה לעולם בירושלים בשנת 1949. לאחר הכרזתו של דוד בן־גוריון ב־15 במאי 1948 בתל אביב על הקמת המדינה, הוכרזה בבניין הסוכנות בירושלים הקמת מועצת העם כגוף הפרלמנטרי, אשר כיהן עד הבחירות הכלליות הראשונות לכנסת בינואר 1949.
אחרי ההכרזה בירושלים, שהייתה נתונה עדיין בתלאות מלחמת השחרור, התמקמה הכנסת בתל אביב, בבניין קולנוע קסם שעל חוף הים. עם תום המלחמה, עברה לשכון, כנדרש, בעיר הבירה. כבר משנות ילדותי הייתי קשור לכנסת ואף הגעתי לפרסום בשל כך. יעקב גרינברג, חבר קרוב מאוד של הוריי וכמוהם גם איש תנועת הפועל המזרחי, היה חבר הכנסת הראשונה מטעמה וגם מבאי ביתנו. הוא היה אז רווק וסעד על שולחננו בשבתות לא מעטות. אנו, הילדים, קראנו לו הדוד גרינברג. הוא לקח אותי באחד הימים, ואני כבן 11, לתוך בניין הכנסת בתל אביב. אחרי שישב איתי קצת במזנון, הלך גרינברג לענייניו והבטיח שמיד יחזור.
ה”מיד” התארך, ועוד קודם שהדוד חזר, הופיע בכניסת המזנון ראש הממשלה דוד בן־גוריון. כשהבחין בילד היושב לבד ליד שולחן, החל ללכת לכיווני. הוא הולך ומתקרב, ואני מרגיש שאני עושה במכנסיים. וכשראש הממשלה מגיע לשולחני ואני קרוב לעילפון, הוא מביט בי במבט חודר ותובע בקולו החד לדעת: “ילד, מה אתה עושה פה?”. המילים נעתקו מפי, וכל מה שהצלחתי לגמגם היה “הדוד שלי”. “מי זה דוד שלך?”, תבע ראש הממשלה לדעת, ואני מלמלתי את שמו והוא אמר: “הוא איש טוב, מסור לו שלום”. ואז הלך לדרכו והותיר אותי נתון בהלם.
כמו ילדים אחרים גם אני עסקתי בימים ההם באיסוף חתימות של חברי כנסת. עם תום הלימודים, דהרנו לבניין הכנסת. התחרינו בינינו במספר החתימות שהשיג כל אחד, וגם היינו עורכים בינינו חילופי חתימות. ערכה של חתימה היה כערכו ומעמדו של החותם. לא הרי בן־גוריון, מנחם בגין, משה שרת, הרב מימון, משה שפירא, מאיר יערי – שרים ומנהיגי מפלגות - ושכמותם, כערכם של חברי כנסת יושבי הספסלים האחוריים.
באחד הימים הגיע שר החוץ שרת במכוניתו לכניסה לכנסת, ואני פרצתי בריצה אל מכונית השרד כשפנקס החתימות שלי בידי. כשהגעתי אליה, עט עליי שוטר, חטף מידי את הפנקס, קרע אותו לגזרים ופיזר אותם לכל עבר. אותי העיף משם עם בעיטה באחוריים ובסיוע שוטרים נוספים גירש גם את שאר הילדים. הלכתי משם מיילל ודומע וכשנכנסתי הביתה, פרצתי בבכי מר והתקשיתי לספר לאמי המבוהלת מה קרה לי.
מאוחר יותר הגיע אבי הביתה וכששמע מה אירע, התיישב וכתב מכתב נזפני לסגן מזכיר הכנסת אשר צידון. עיקרו היה: איך יכול שוטר במדינת היהודים לעולל כך לילד יהודי קטן ועוד בצל בית המחוקקים העברי. צידון הניח את מכתבו של אבי בכניסה לאולם מליאת הכנסת וצירף לו פנקס ריק ובקשה כתובה לחברי הכנסת לחתום בתוכו כדי לכפר על אלימותו של השוטר. רבים מהם נענו, ולאחר כמה ימים קיבלתי פנקס מלא חתימות המצוי ברשותי עד היום, וצאצאיי כבר מתווכחים מי מהם יזכה בו בעתיד. ואולי תהיה בכלל רוטציה בהחזקתו.
שנים לאחר מכן הייתי לכתב הפוליטי של “מעריב”, מה שחייב אותי להיות בכנסת שעברה לירושלים. שם לא צבאו על הפתח מבקשי חתימות של חברי כנסת. ההילה של אלה ירדה עד שנמוגה לחלוטין. ואחסוך מכם שמות של חברי כנסת שגרמו וגורמים לכך עד היום.