1. בימי הקורונה הפסקתי לצאת לתפוס ראש בפינות הברים, הפסקתי לפגוש אנשים שאין דחיפות במפגש איתם. פעם בשבוע, ביום חמישי, אני יושב בפרלמנט "ברבוניה" עם כמה חברים קרובים, ובזה מתחילים ומסתיימים חיי החברה שלי.
צברתי בתקופה האחרונה מאות שעות ליד החלון. אני מדבר עם הציפורים שמגיעות בהמוניהן לאדן החלון, לזלול את הלחמים שאני מפורר להם. מול חלון המטבח יש לי סיפור יומי עם החתול, שאותו אני מכנה טרזן. הוא מטפס על העץ ונועץ בי עיניים שלא מותירות לי ברירה. אני שולף מהמקרר פרוסת פסטרמה ומשליך אליו. טרזן קולט אותה באוויר ויורד מהעץ לאכול אותה בניחותא. מסכן החתול שמסתכן ומתקרב אליו בניסיון לגזול ממנו את הפסטרמה, שנחשבת אצל החתולים כמעדן משובח לעומת האוכל היבש שמשאירות להם "החתולניות", נשים טובות העוברות מדי יום אחר הצהריים במדרכה הסמוכה לביתי ומפזרות מזון לחתולים הרבים שחיים ברחובות שכונת מגוריי.
בימי הקור הנורא וסערת הגשמים היה חלון המטבח מוגף והיו לי ייסורי מצפון על כך שלא השלכתי לטרזן את מנת הפסטרמה היומית שלו, מה שגרם לי לחשוב שגם אני הפכתי לחתולן. זה החזיר אותי לילדות, לתקופה שבה ילדי השכונה הדביקו זה לזה כינוי של חיה. הכינוי שלי היה "חתולי", כי הייתי זריז מאוד בטיפוס על עצי הפרי שהיו באזור.
פתאום נזכרתי שכבר תקופה ארוכה לא ראיתי ולא שמעתי ממוני, "חתולן" ידוע, טיפוס מוזר, קצת מסתורי. במשך שנים ארוכות היינו יושבים על הברים בפאב של שניידר ברחוב בן יהודה, ב"שילה", לפני שהפכה למסעדת פאר שבה יושבים כל המי ומי והפכנו להיות לא רצויים על הדלפק המפונפן, וכמובן בבר של "ברבוניה" הקטנה, שם הרגשנו מיום הפתיחה ועד היום כאורחים רצויים - וחלפו כבר למעלה מ־20 שנה מיום שנפתחה.
הרמתי כמה טלפונים לאנשי ברים ותיקים, לברר מי יודע, מי שמע ומי ראה לאחרונה את מוני. משני מקורות מהימנים נאמר לי שמוני נפטר לפני כמה שבועות או אולי חודשים ממחלה קשה.
מוני, שאיש לא ידע את שם משפחתו, התגורר עם אמו ברחוב מיכה בצפון הישן של תל אביב. הוא היה נוהג לשבת ב"קפה בגדד", שהיה אז בבעלותו של רונן בר, ראש השב"כ החדש דהיום. ב"קפה בגדד" הוא הכיר את דני שניידר, צלם קולנוע שעבר לעסקי הברים והמסעדות. כששניידר נטש את "קפה בגדד" ופתח את פאב "שניידר" ברחוב בן יהודה ליד פינת ארלוזורוב, מוני הפך להיות לקוח קבוע.
מדי ערב, בדיוק בשעה שמונה, היה יורד ממיניבוס קו 4 בפתח הפאב, לבוש מעיל וכובע ברט או קסקט. הוא היה נוטל ידיים בכיור של הבר, מזמין שתי כוסות בירה טובורג, מניח על הבר שתי קופסאות חדשות מרלבורו אדום ומרלבורו לייט, לוגם מכוס בירה אחת ולאחר מכן מוזג מהכוס השנייה לראשונה, כדי שיהיה קצף במידה שהוא אוהב.
בדיוק בשעה תשע וחצי בערב היה מצלצל לאמא שלו, מעדכן אותה בגרמנית שהוא יושב לבד ומדווח לה מה אכלו החתולים בחצר לפני שעלה על המיניבוס לפאב. אמא שלו הייתה מעדכנת אותו מה קרה בטלנובלה שבה צפתה, והשיחה הייתה מסתיימת לקראת השעה עשר. מוני היה משלם, משאיר בדיוק 10% טיפ ויוצא לבן יהודה לקחת מיניבוס לבית ברחוב מיכה.
יום־יום, שבוע אחרי שבוע, היה מוני מגיע כמו שעון שווייצרי דייקן. שתי בירות, שתי קופסאות סיגריות, שיחת טלפון קבועה והיציאה מהפאב, תמיד לבד.
2. רחלה, בת זוגו של שניידר באותם ימים, ניסתה לשדך לו פה ושם מישהי, ללא הצלחה. דנה הברמנית סיפרה לי שמוני היה הלקוח היחיד בבר שמעולם לא ניסה להתחיל איתה. היו הרבה השערות על מוני, לפעמים הן גבלו בהתלכלכות בשל המסתורין שאפף אותו.
יום אחד, כשמוני איחר להגיע לפאב של שניידר, רחלה צלצלה אליו ושאלה לשלומו, מוני אמר לה שאביו נפטר ושהוא יאחר. פעם אחת מישהו, שבשל עניין כלשהו הגיע לביתו, סיפר שיש למוני כמה מסכי טלוויזיה ושהוא קולט באמצעות צלחות לוויין את כל תחנות הטלוויזיה בעולם. בגין האינפורמציה הזו צפה רכילות שלפיה מוני הוא סוכן זר של מעצמה כלשהי.
לעתים רחוקות, כשהיה מנהל פה ושם שיחות של יושבי ברים, הסתבר שיש לו ידע רב בכדורסל, טניס, כדורגל. היה לו ידע רחב בכל סוגי המוזיקה, והשיר האהוב עליו היה שיר של הזמר ראשיד טאהא. כן, אף על פי שהיה יקה (גרמני), מוני אהב בעיקר מוזיקה אוריינטלית.
הברמניות שמרו למוני את פינת הבר המערבית, לי הן שמרו את הפינה המזרחית. מדי פעם, כשיצא לנו לשבת יחד, מוני היה נפתח קצת. שאלתי אותו פעם למה הוא נוטל באדיקות את הידיים כשהוא מגיע לפאב. הוא סיפר לי שיש כמה חתולות בחצר שהוא מאכיל אותן מזון מקופסאות, ואינו רוצה שהריח שדבק בידיו יסריח את הבר. הוא נהג לחשב במדויק את התשלום לבר, לסיגריות ולמונית, כדי לא להסתבך עם העודף. הוא סיפר שאינו רוצה שכסף, שהוא דבר מלוכלך ומעביר מחלות, יגיע לידיו כשהוא משלם, ולכן הוא מחשב הכל מראש.
אמרו עליו שהוא קוקו, הומו, מרגל, מה לא. אנשים רעים. כשאמו נפטרה, זו הייתה עבורו מכה קשה. בימי מחלתה הוא טיפל בה במסירות ואז גם נפתח קצת יותר לידידים שרכש בישיבה ב"שניידר" וב"ברבוניה". כשנפטרה, חשבו ידידיו שלא יהיו אנשים בהלוויה ושמוני יהיה בודד. כשהם הגיעו להלוויה, גילו להפתעתם שנכחו בה לא מעט אנשים. חלק גדול מהם היו עובדים בכירים בחברת איי־בי־אם. התברר שמוני היה איש מחשבים בכיר בחברה, מנהל מחלקה חשובה, ואדם מוערך על ידי עובדיו שבאו להשתתף באבלו.
במהלך השנים לא ידעו מעט האנשים שהתיידדו איתו על הבר של "שניידר", "שילה" ו"ברבוניה" פרטים שבעזרתם יכלו לאפיין מי הבן אדם ומה בדיוק מתרחש בראשו, להוציא דבר אחד - אהבתו ומסירותו לחתולים. לפעמים היה נכנס לתיאור של כל אחד מחתולי החצר, מה אופיו, איך הוא נראה, מה הוא אוהב. מלבד חתולי החצר, החזיק גם שני חתולים בבית. חתולן מושלם.
אחרי שדני שניידר סגר את הפאב ומוני עבר ל"ברבוניה", הצטלבו דרכיהם שוב. שניידר מצא עבודה כשומר בבניין איי־בי־אם, היכן שמוני שימש כמנהל בכיר.
3. כשאני מכין קפה במטבח במהלך הכתיבה, אני רואה על העץ את טרזן. המניאק קיבל על הבוקר פרוסת פסטרמה, והנה שוב הוא נועץ בי מבט מהעץ כאילו אומר "יאללה, יא קמצן, זרוק עוד פרוסה". לזכרו של מוני אני זורק לו עוד פרוסה. הוא יורד מהעץ, שם מפתיע אותו החתול הג'ינג'י - בריון מגודל, מצולק מקרבות. טרזן נמלט לאי־שם עם הפסטרמה, כשהג'ינג'י דולק אחריו בצרחות קרב.