אומנם אני לא אדם אתלטי במיוחד, אבל יוצא לי לנוע מפה לשם ומשם לפה, פעם או פעמיים ביום. ובזמן שאני נע מהפה לשם, מנקודה אחת לשנייה, יוצא לי לחלוף על פניהם של כל מיני אנשים שנעים במרחב, ואני מתבונן בהם, איך הם פוסעים להם ברחוב בעדינות ובשלווה, חלקם מדברים זה עם זה, חלקם מצוידים בעגלה וילד, חלקם לועסים מסטיק, חלקם מאזינים למוזיקה באוזניות, חלקם באמצע ג׳וגינג והזיעה מכסה אותם, חלקם פשוט קיימים, ואני חושד שטוב להם, טוב להם באמת.
יותר נכון - נוח להם, נוח להם להיות מי שהם, נוח להם עם העולם ועם המקום שלהם בעולם הזה. אני רואה עליהם שהם לא קמים כל בוקר ומגרדים מהרצפה את שאריות הערך העצמי שלהם, ויש להם ביטחון עצמי בריא והם לא פוחדים להיתקע עם עצמם לכמה רגעים בזמן שהם עומדים ברמזור או מחכים בתור לבית המרקחת בסופר־פארם. אלוהים יעזור לי כמה מוצרים קניתי רק בשביל שלא להיות לבד עם עצמי, בזמן שאני מחכה בתור לבית המרקחת במקדש הפרמקולוגיה והטואלטיקה.
מדי פעם גם יוצא לי לנוע במרחב כשצמוד אליי איש קטן שקורא לי ״אבא״ ואני משתדל לענות לדרישות של התפקיד המחייב. בדרך כלל, כשאני הולך איתו, זה לגן שעשועים ובפעם האחרונה שיצא לנו לפסוע יחד הילד שאל אותי פתאום שאלה, שהיא אולי השאלה המדויקת ביותר שנשאלתי בחיי. ״תגיד לי, אבא״, הוא אמר לי, ״אתה נכנסת לטלוויזיה בשביל שאנשים יחייכו אליך ברחוב ויגידו את השם שלך ויצטלמו איתך ויגידו לך שהם אוהבים אותך?״.
״תשמע, ארד״, אמרתי לילד בתגובה, ״תן לי שבוע לחזור אליך עם תשובה לגבי זה״.
בתיאוריה זה נשמע מאוד נכון ופשוט: אם אחרים יאהבו אותי, אני גם אוהב את עצמי. זה נשמע כמו הדבר הכי ברור שיש. אבל למעשה זה ממש לא כך. למען האמת, זה הרבה יותר גרוע, כי כשאתה באמת מצליח להגיע למקום הזה שאנשים קוראים בשמך ומצטלמים איתך ואתה עדיין מרגיש את אותה תחושת ריקנות בנשמה, אז אתה כבר ממש נכנס ללחץ. כי אז אתה מבין שזה כנראה לא ממש פשוט לגרום לך לאהוב את עצמך. גרוע מכך, אתה מתחיל להבין שכמו שאומרת השמועה, האושר שלך לא יכול להיות תלוי בדברים אחרים, האושר מתחיל אצלך.
אני חייב להודות שכן יש משהו משמח ומחייה לקרוא על עצמך דברים טובים או להיכנס לאולפן לראיון (ישנה מין הרגשת חשיבות מחויכת שכזו), או כשמישהו ברחוב אומר לך שהוא אוהב אותך. אני כבר מכיר את זה, אז כשמישהו ניגש אליי ברחוב ואומר לי שהוא אוהב אותי או את מה שאני עושה, אני מודה לו על כך שסידר לי בערך עשר דקות של הערכה ואהבה עצמית, אבל כשזה יחלוף, אחזור למצב הטבעי של תיעוב עצמי וכשאביט על עצמי במראה, אתאכזב לגלות שאני עדיין אותם ה־175 ס״מ, 82 הקילו, 4,620 החברים בפייסבוק, 265 המיילים שלא נקראו בתיבת המייל, 7,794 התמונות באייפון ואינסוף המחשבות, מצבי הרוח והרגשות שמזנקים עליי מכל עבר כל הזמן והופכים אותי לאדם עם אקלים מאוד סגרירי.
לא מזמן המטפלת שלי אמרה לי שלא משנה כמה כדורים אנטי־דיכאוניים ירשמו לי, פעילות גופנית היא התרופה עם היעילות הכי גבוהה לשיפור מצב הרוח ומיגור הסגריריות הנפשית.
אבל אני שונא פעילות גופנית, אמרתי לה. אני יודעת, היא השיבה לי והסבירה שאני לא צריך להיות אצן עם כוונות להגיע לאולימפיאדה הבאה.
מה שחשוב זה ההתמדה, היא אמרה. אל תקפוץ מעל הפופיק, תתחיל בשלוש דקות הליכה. למחרת תעשה שוב שלוש דקות. יומיים אחר כך תעלה לשלוש וחצי דקות ותמשיך ככה, בהדרגתיות ולאט. אבל הכי חשוב זו ההתמדה.
״אז את אומרת שאם אני אתחיל ללכת, אני בעצם אמצא את הדרך אל האושר?״.
״לא״, השיבה, ״זה אתה אומר. אני אומרת שפעילות גופנית באופן מוכח משפרת את מצב הרוח".
אז התחלתי ללכת. שלוש דקות. שלוש וחצי דקות יומיים אחר כך. ארבע דקות ביום החמישי. התמדתי. את ההליכות עשיתי באזור של הבית שלי, והאמת היא שלא מצאתי את הגאולה שהמטפלת דיברה עליה. זה שעמם ותסכל אותי וגרם לי להזיע מכל מיני מקומות שלא ידעתי שקיימים.
אבל אז, ביום השישי להליכה שלי, משהו התרחש. הייתי באמצע ההליכה וכבר התחלתי להתנשף ולהזיע, אבל אז הרמתי את עיניי למעלה וראיתי שלט ענק ועליו שתי מילים: ״אושר עד״. או אז הבנתי שהנה זכיתי לפריצת הדרך שלה חיכיתי. הנה לפניי ניצבת לה הבטחה לאושר בלתי מוגבל, אושר עד, לעד. אושר בלי הגבלה.
איך לא שמתי לב לזה לפני כן? כנראה שהייתי צריך לעבור את התהליך שהמטפלת דיברה עליו, הליכה יומית, יום אחרי יום, והנה ההתמדה השתלמה לה, ואני נמצא בפאתי מקדש האושר.
אין ריח במקום הזה. גם אין חלונות ואין זמן. אתה מרגיש כאילו נכנסת לבועה ענקית שמנותקת לחלוטין מהתודעה הארצית של כל מה שאתה מכיר. זה ממש כאילו אתה בעולם מקביל שבו אין רעשי רקע וכל כולך נמצא ב״כאן״ וב״עכשיו״, ועם כל מוצר שאתה מוסיף לעגלה אתה מרגיש שזכית לחיות בזמן הזה בהיסטוריה האנושית שבו המוצר הזה קיים ואתה מתמלא בהכרת תודה.
״היי, אתה לא זה?״, אמר לי מישהו ליד מדף הקורנפלקס. לא עניתי. ״תראי, שרה״, הוא קרא לאשתו, ״נכון הוא דומה להוא, איך קוראים לו?״. שרה הביטה בי לשנייה וקבעה ״כן, דומה, דומה״.
החלטתי להגיב. ״כן, תמיד אומרים לי את זה״, אמרתי.
״וואלכ, אתה דומה ממש להוא״, אמר שוב האיש.
״כן, נו איך קוראים לו זה?״, אמרה האישה ופנתה אליי, ״נו, תזכיר לי, נו ההוא״.
״תמיד אומרים לי״, אמרתי.
״וואלכ, ממש דומה״, חזר האיש על הקביעה שאותה קבע כבר שלוש פעמים. ״ההוא״, אמרה האישה, ״הדיין הזה״.
״ההוא״, אמרתי, ״כן, ההוא״.
״וואלכ״, אמר האיש, ואני כבר המשכתי לפסוע ברחבי ההיכל כשלצדי מדפים עמוסים במצרכים ואנשים עמוסים בתחושת משמעות קיומית וידעתי שהגעתי ללב האושר.