נפתלי בנט, ראש הממשלה, מזכיר לי בדיחה ישנה (שבזמנו התאימה לנתניהו) על אורח שמגיע לעיירה ושואל מישהו ברחוב איפה מתגורר הגבאי מנדל. "מי? הגנב הזה? המנוול הזה? לך ישר ותפנה ימינה ושם תשאל", עונה האיש בהבעת גועל. הולך האורח ופונה ימינה ושואל אישה היכן בית הגבאי.
"רב מנדל? הקמצן המכוער והרשע? תעלה ברחוב הזה, תפנה שמאלה ותשאל", עונה האישה בתיעוב. וכך הולך האורח ושואל ובנוסף למידע של הווייז דאז, מקבל הרבה טינופים על חברו. כשהוא מגיע לביתו ויושב עמו על כוסית יי"ש (צ'ייסר, בלשוננו), הוא שואל, "נו, רב מנדל, ואיך זה להיות גבאי בעיירה הזאת?". נאנח המארח: "הרבה עבודה קשה ואחריות - אבל מה, לפחות נותנים כבוד".
"בשביל כבוד צריך לעבוד", אמר קזבלן. נתניהו קיבל הרבה כבוד, גם על מה שלא הגיע לו, והרבה גידופים, שאת רובם הרוויח בצדק. בנט, שזכה בדין הדמוקרטיה לכס ראש הממשלה ("המעשה הכי אמיץ שעשיתי בחיים", אמר בראיון לבן כספית), עובד קשה על כבודו - וזוכה למבול גידופים, תיעוב ושנאה.
כך מעלימים את ההצלחות, שאמורות לזכּוֹתוֹ קצת בקרדיט וכבוד, ובצדק: שותפות (ברגע האחרון, כנאנס) בהקמת ממשלת השינוי והקצוות של שמונה מפלגות (האמורות לפעול ליעדים המוסכמים על כולן, אבל נאבקות, גם בתוכן, על מהלכים שאינם בקונצנזוס); ניטור הדוק למדי לשמירת שלמות המבנה הקואליציוני, שעובד לא רע ובהרמוניה יחסית ומחזיק מעמד כבר שבעה וחצי חודשים, למרות ההערכות, הניגודים, השנאה והעלבונות;
העברת התקציב שהיה שבוי־נתניהו כשלוש שנים, פתיחת המשק והתנעת הכלכלה והצמיחה; הכנסת מפלגה ערבית, רע"ם, לקואליציה, ניהול ההתמודדות עם הקורונה, כולל האומיקרון המתעתע והצלחת החיסון בבוסטר, הימנעות מסגרים ופתיחת בתי הספר ונמל התעופה, וגם העברת כמה חוקים ורפורמות והקמת ועדות ממלכתיות לחקירת אסון מירון ופרשת הצוללות.
שותפיו לממשלה, לפיד, ליברמן, גנץ, הורוביץ, מיכאלי, סער והתגלית מנסור עבאס, שותפים גם לעבודה ולהישגים, למרות התפרצויות אנרכיה של יחידים בקואליציה, ניסיונות סחיטה, התנגדויות על רקע אידיאולוגי, הפסדים לאופוזיציה בכמה הצבעות ובלגן בניווט המאבק במגיפה, הבידודים, נוהלי מערכת החינוך והפיצוי לנפגעים הכלכליים.
בסוף השבוע התראיין המון ראש הממשלה לעיתונות המודפסת, הֵימין בתשובותיו לעיתוני הימין ומִרכז בתשובותיו לעיתוני המרכז־שמאל. הוא התראיין במטרה שלא למחול על כבודו הרמוס, לקבל את המגיע לו על הישגיו, להתוות עתיד לא פשוט ולזכות בקצת הילת מנהיגות. יוסי ורטר, מראיינו ב"הארץ", התרשם ש"ניתן לאבחן אצל בנט תסמינים של שביעות רצון גורפת מעצמו. ממש כמו קודמיו. הכיסא צר מלהכיל אותו. הוא מוצף אדרנלין. התפקיד ממלא אותו בחדווה ובסיפוק".
ועדיין ספינת ממשלתו מאוימת לטבוע יותר מבעבר, ועדיין אין לו משילות בשריה, ועדיין הוא מתעקש על מדיניות המשך הכיבוש וה"לאו" למשא ומתן, ועוצם עיניים תוך גינוי הטרור של נערי הגבעות, שצה"ל אינו מונע (גנץ. פקח עיניך. זו אחריותך!) אלימותם כלפי רועים ואיכרים פלסטינים ותומכיהם הישראלים; ועדיין לא רואים סימנים ברורים להורדת הפשיעה הרצחנית במגזר הערבי והאנרכיה הבדואית בדרום.
סיכויי בנט לעתיד תלויים במועד הבחירות הבאות, במעמד נתניהו ובמשפטו, בעוצמת המאבקים בליכוד, וגם בצניחת האומיקרון. ירידה דרסטית בעוצמת המגיפה תיזקף לזכותו. ספק אם ליברמן והוא יצליחו לעצור את מחירי הדירות והמזון, אבל מימוש דבריו בראיונות, על ההתקדמות ביכולות הביטחוניות של הסייבר והשימוש בלייזר ליירוט טילים, עשוי להוסיף לו נקודות, ככל שהסכנה האיראנית מתעצמת. אני לא אצביע לו, אבל בניגוד לסקרים, הוא יכול עוד להפתיע. רק שייזהר מאיילת המתוכללת, פצצת הזמן.